בורונה התנהג כרומאי – בעקבות ורונה הרומית

עמירם צברי|23 בספטמבר 2017

ורונה עיר האוהבים, ערש מולדתם של סופרים לטיניים מהוללים, אדריכלות רומית וגותית מרשימה, מושבם של מלכים ומשפחות אצולה, מרכז תעשייה מסחר וחקלאות, עולם ומלואו של אמנות ותרבות.

 

 

מיקומה האסטרטגי של העיר בין שיפולי הגבעות על ברך נהר האדיג'ה, הפך אותה כבר בימי קדם אתר ראוי להתיישבות אנושית.
החוקרים מציינים אוכלוסיות שבטים וונטים, אאוגנים וראייטים שבחרו להתיישב על מורדות גבעות סן פייטרו.
הישוב הקטן צמח ברבות הימים והסב את תשומת ליבה של רומא.
במקורות מסופר על קשרי ידידות ושיתוף פעולה שנרקמו בין המקומיים לרומא:
השבטים השתתפו במאבקם של הרומאים נגד הגאלים ואפילו נטלו חלק בקרב קאנאי נגד צבא קרתגו.
רומא גמלה להם כעבור שנים ספורות, כשהפכה את העיר לבת חסות (protectorae).

 

 

תמורה נוספת בחשיבותה של העיר חלה בשנת 148 לפנה"ס עם סלילתה של ויה פוסטומיה (via postumia) אשר קישרה בין גנואה שבמערב לאקוויליה.
הדרך העתיקה הפכה את ורונה לצומת דרכים מרכזית החולשת על עמק האדיג'ה.

 

 

תהליך הרומניזציה של העיר הושלם בשנת 89 לפנה"ס כאשר ורונה קיבלה סטטוס של קולוניה.
ארבעה עשורים מאוחר יותר הפך הישוב למוניקיפיום (Municipium), מה שהעניק לתושבים אזרחות מלאה.
בתקופה זאת עברה ההתיישבות לאיזור המישורי והמוגן מדרום לברך האדיג'ה (העיקול בנהר).
העיר החדשה שבנו הרומים נבנתה כרשת רחובות היוצרת גריד במתווה שתי וערב.
הקרדו מקסימוס (ציר צפון-דרום) התחיל בפורטה לאוני ומשם על הרחובות הנוכחים ויה ליאוני וויה קאפלו,
בעוד הדקומנוס מקסימוס (ציר הרוחב מזרח-מערב) פתח בקורסו פורטה בורסרי והמשיך בקורסו ס. אנסטסיה.
בנקודת המפגש ביניהם (כיום פיאצה דלה ארבה) ניצב הפורום: המרכז הדתי, הפוליטי, החברתי והכלכלי של העיר.

 

 

 

דיאגרמה של העיר הרומית מן המאה הראשונה לספירה תמצאו על המדרכה בפתחו של ויה מאציני.

 

 

האקלים התרבותי עלה בקנה אחד עם הגידול באוכלוסיה והשגשוג הכלכלי שהתפתחו בעיר.
רומאים דגולים נולדו בורונה או פעלו בה בשלב כזה או אחר:
המשוררים קאטולוס (Gaius Valerius Catullus) ואמיליוס מאקר (Aemilius Macer)
חוקר הטבע פליניוס הזקן, האדריכל הנודע ויטרוביוס וההסטוריון קורנליוס נפוס.
דמויותיהם מעטרות את כרכובו של הפאלאצו דל קונסיליו (palazzo del consiglio) בפיאצה דיי סיניורי (piazza dei signori).

 

 

עד להרחבת החומה ע"י הקיסר גליאנוס בשנת 265 לספירה, שכנה הארנה מחוץ לחומות העיר.
בימי הקיסרות נהרו לעיר מכל רחבי ונטו כדי לצפות בקרבות גלאדיטורים ובשחזורים של קרבות מפורסמים.
בראשית ימיה הייתה הארנה גדולה יותר, אלא שברעידת האדמה ב- 1117 נהרס מפלס המושבים העליון
ומהמעגל החיצוני נותרו כיום רק ארבע קשתות.

 

 

כיום שרידיה של העיר הרומית מצויים כ 2-3 מ' מתחת למפלס העיר הנוכחי.
עם זאת, עדיין תוכלו להתרשם מן המונומנטים המרשימים ששרדו את תהפוכות הזמן:
השערים הראשיים של ורונה הרומית: הפורטה לאוני והפורטה בורסרי שהובילו לעבר הפורום, הארקו דיי גאבי (Arco dei Gavi), הארנה הנפלאה והגשר הרומי על נהר האדיג'ה (Ponte Pietra).
כל אלה מהווים עדות לתור הזהב של ורונה בתקופה הרומית ומכתירים אותה "כעיר הרומית ביותר" של צפון איטליה.

 

הארקו דיי גאבי (Arco dei Gavi)
הארקו דיי גאבי נבנה במאה ה-1 לספירה ע"י הגאביים, משפחת אצולה רומית שהתגוררה בורונה וביקשה להנציח את מעמדה.
בראשיתו ניצב השער על הויה פוסטומיה באיזור הסמוך לגשר קסטלווקיו, אך בימיה"ב איבד את יעודו המקורי והפך לשמש כשער כניסה לעיר.
במהלך הכיבוש הצרפתי נהרס השער כי האט את זרימת הכוחות לעיר.
רק בשנת 1932 נאספו השברים והשער נבנה מחדש לא הרחק ממיקומו המקורי ועל פי התרשימים אותם שרבט בזמנו האדריכל פלאדיו.
השער נבנה מאבן לבנה מלסיניה הסמוכה וכלל מבנה בן ארבע חזיתות בדגש על היחס והסימטריה שבין הרכיבים השונים: הקשת הגבוהה, ארבעת העמודים הקורינתיים שעליהם קורה רחבה וטימפנון.
בשתי הגומחות שבין העמודים, ניצבו בעבר פסליהם של בני המשפחה.

 

 

הפורטה בורסרי (Porta Borsari)
בימי האימפריה הרומית, אם הגעתם דרך הויה פוסטומיה, סביר להניח שנכנסתם לעיר דרך הפורטה בורסרי.
שמו הרומי של השער היה פורטה יוביה (Porta Iovia) בשל מקדש יופיטר (יוביאנוס) ששכן בקרבתו.
השער אמנם מתוארך למאה ה-1 לספירה, אך יסודותיו נטועים במאה ה-1 לפנה"ס.

 

 

במשך זמן רב שימש הפורטה בורסרי כשער הכניסה המונומנטלי הראשי, מסיבה זו עבר השער שחזור נוסף בימי הקיסר גליאנוס.
על הארכיטרב (הקורה הראשית) מתחת לגמלון נותרו שרידי הכתובת שחקק הקיסר בשנת 265 לספירה:
Colonia Augusta Nova Gallieniana

 

 

בימיה"ב נקרא השער פורטה סן זנו (Porta San Zeno), ולאחר מכן פורטה בורסארי – שער המוכסים (Porta Borsari) בשל נקודת גביית המס (dazio) על מעבר הסחורות שניצבה בשער.
לשער המקורי היה מבנה מלבני שכלל חצר פנימית, מבצר עם מגדלי שמירה ושבילי זקיפים.

 

 

כיום נותרה רק חזית האבן המקומית עם אותם אלמנטים דקורטיביים שנוספו בתקופת הקיסרות.
לחזית שגובהה כ-13 מטרים שני שערי כניסה מקושתים ומצידם עמודים קורינתיים התומכים בארכיטרב ובגמלון.
בחלקו העליון של השער קיר דו-קומתי עם 12 חלונות מעוצבים התחומים בחלקן באדיקולה (נישת עמודים עם גמלון קטן).
החוקרים מציינים, כי הפורטה בורסרי שימש דוגמא ומופת לשערי הגנה אחרים ברחבי האימפריה.
השער אף סיפק השראה לאדריכלים ידועים כמיקלה סאנמיקלי (Michele Sanmicheli) ואנדראה פלאדיו.

 

 

הפורטה לאוני (Porta Leoni)
הפורטה לאוני נבנה בתקופת הרפובליקה הרומית ועבר רסטורציה בתקופת הקיסרות.
השער ששמו המקורי אינו ידוע, קישר לנתיב המוביל לבולוניה ולאקוויליה.
בימי הביניים הוא נקרא פורטה סן פרמו, על שמה של הכנסייה הסמוכה, ואילו בתקופת הרנסנס נודע השער כארקו די ואלריו.
את שמו הנוכחי קיבל השער ממכסה סרקופג מעוטר בשני אריות (Leoni), שניצב בעבר סמוך לשער.
הסרקופג אגב, מצוי מאחורי פסלו של אומברטו הראשון הסמוך לפונטה דלה נאבי (Ponte delle Navi).

 

 

קומפלקס השער המרובע התנשא לגובה של 13 מטר וכלל חצר פנימית של 17 מ"ר.
בדומה לפורטה בורסארי, לשער הייתה חזית קשתות כפולה ושני מגדלים שחלשו על האיזור הכפרי.
את יסודותיו של אחד המגדלים תמצאו במתחם הארכיאולוגי המגודר מתחת לכביש.

 

 

 

שריד בולט נוסף הוא חצייה השמאלי של חזית האבן הלבנה שפנה לעבר העיר עם אחת משתי הקשתות.
הפיסה המרשימה משתלבת כיום בפינתו החיצונית של הבניין הנוכחי.
מעל לחזית המקושתת שלושה פתחי חלונות ומתחתם כתובת המציינת כי השער נבנה במקביל לחומות העיר.
בחלקו העליון של השער תבחינו במחציתה של אכסדרה גדולה שככל הנראה היתה מעוטרת בפסלים.
פאנל מעוטר תוחם את האכסדרה ומצידה השמאלי ניצב עמוד ספירלי.