נאפולי: בר נילו – סיפור המקדש של מראדונה

עמירם צברי|30 בנובמבר 2020

"דייגו ארמנדו מראדונה הוא הקרוואג'יו של המאה ה -20,
הפנים של קרוואג'יו הם דמויותיהם של ילדי הרחוב מחיי היומיום, מן השוליים של האנושות.
אצל קרוואג'יו, מציאות החיים הפכה לאמנות, ממש כמו במקרה של מראדונה…"
(ויטוריו סגרבי – מבקר אמנות וחבר הפרלמנט האיטלקי)

 
נאפולי עיר דתית וחדורת אמונה, עיר המתהדרת ב- 500 כיפות (Citta dalle 500 Cupole).
עיר בה קודש וחול שלובים לעיתים קרובות זה בזה, במין תערובת ייחודית של ארעי ונצחי.
תוך כדי שיטוט בסמטאות העתיקות, נדמה שתיתקלו בדיוקנאות של מראדונה, לא פחות מאיקונות של המדונה.
רבים בנאפולי מייחסים לסן דייגו, חשיבות דומה לזו המיוחסת לסן ג'נארו (San Gennaro) פטרונה הקדוש של העיר.

 

 

הכדורגל הוא אכן, אבן הפינה של החיים הנפוליטניים. תמצית שמחת החיים בכל פינות העיר, ממורדות גבעת וומרו לסמטאות הרובע הספרדי, בואכה ספקנאפולי וצפונה משם לרובע סאניטה.
תושבי העיר אינם רואים כלל ועיקר שום כפירה, בפולחן המוקדש לדמויות מכריעות בתולדות הכדורגל המקומי.
ומי ראוי יותר להערצה השמורה לקדוש, מאשר אלוהי הכדורגל המגולם בצעיר מתולתל ונמוך קומה, שהכריז עם בואו כי הגיע לשמח את ילדי נאפולי העניים.

 

 

צעדים ספורים מפיאצה סן דומניקו מאג'ורה, סמוך לפסלו של האל המצרי נילוס,
בבית קפה קטן, "בר נילו", ישנו מקדש אמיתי בו נשמר שריד קדוש ורב ערך:
שערת ראשו המקורית של דייגו ארמנדו מראדונה.
השערה מוצגת מידי יום לאלפי התיירים המבקרים בעיר, לא הרחק מן הקתדרלה המפורסמת בה נשמר שריד מקודש אחר, דמו האמיתי, בן מאות השנים של ג'נארו הקדוש.

 

 

 

השערה של מראדונה – סיפורו של השריד הקדוש

ב-11 בפברואר 1990, בשעה שהקרב על אליפות הליגה האיטלקית (הסרייה A), היה בעיצומו חזרו שחקני נאפולי משדה התעופה מלפנזה לאחר הפסד חוץ לרוסונרי (Milan), היריבה המרה ממילאנו.
בערבו של אותו יום ראשון, זכה ברונו אלצ'ידי (Bruno Alcidi) בחוויה נעימה שללא ספק המתיקה עבורו את טעמו המר של המשחק בו צפה קודם לכן. התמזל מזלו לשוב הבייתה באותה טיסה עם שחקניה של נאפולי.

ברונו זיהה כמובן את דייגו בין יתר השחקנים שישבו לפניו ולא הסיר את מבטו מאלילו הנערץ במהלך הטיסה.
מיד עם הנחיתה הורדו השחקנים במהירות לפני יתר הנוסעים, כדי לחלצם מן ההמון ולהוציאם מבודדים.
ברונו ויתר הנוסעים המתינו בסבלנות במסדרון המטוס וכעבור רגעים אחדים המשיכו להזדחל לעבר דלת היציאה. טרם שעזב, העיף ברונו מבט חטוף לעברו של המושב עליו ישב דייגו קודם לכן.
הוא השתהה קמעה, למורת רוחם של הנוסעים מאחוריו כדי למצוא מזכרת או חפץ כלשהו בו יוכל להתפאר, כאשר יספר למכריו ובני משפחתו על אותה חוויה מרגשת.

לפתע הבחין ברונו במשהו מוזר, מעין כתם זעיר כהה בחלקו העליון של המושב עליו נשען מראדונה.
הוא התכופף ולאחר שבחן מקרוב, מצא כי מדובר בשערה, תלתל שחור ומקורזל שיכול להיות רק של מראדונה.
"חכו שנייה…", הוא צעק לעבר חבריו, והרים בעדינות את השערה שנשרה.
ברגע של אלתור, תחב את התלתל הסורר לתוך כיסוי עטיפת הצלופן של קופסת המרלבורו שבאמתחתו, כדי לשמור עליו מכל משמר, עד שימצא משכן מתאים יותר לאוצר שכזה.

 

 

בניית המקדש לשריד הקדוש

כעבור שבוע הרעיון קרם עור וגידים, ויצירת ההיכל יצאה לדרך.
ככל שחלף הזמן, הוחלף המשכן בגדול ומפואר מקודמו והשריד הפך יותר ויותר מקודש.
תחילה נשמרה "שערת הפלאים" במארז עץ קטן וכעבור יותר מעשור נבנה "מזבח נדר" מפואר, מעין אדיקולה אותה יצר אחד מטובי בעלי המלאכה שברחוב סן גרגוריו ארמנו הסמוך.
ההחלטה התקבלה בעקבות שבועתם של בני המשפחה להקים מזבח כאשר מראדונה יחלים ממחלתו בה חלה בשנת 2000. לימים סיפר ברונו אלצ'ידי כי ברגע שהנדר התקיים, בריאותו של "פיבה דה אורו" (ילד הזהב) השתפרה והוא החלים לגמרי עד לשנת 2004.

 

 
לפני כשנתיים שוקם המזבח פעם נוספת. השערה הקדושה שוכנת כיום בקוביית זכוכית בוהקת.
מימינה דיוקנו של סן ג'נארו, משמאלה הרופא הנאפוליטני הקדוש ג'וזפה מוסקאטי ומתחת הכיתוב:
"שערת הפלאים של דייגו ארמנדו מראדונה" (capello miracoloso di diego armando maradona).

 

 

 

דמעות נאפוליטניות של 1991

השערה אינה הפריט היחידי בבר הקטן המדיף ניחוחות של קפה.
סביב המזבח צעיפים וכרזות של מועדון נאפולי, פסלוני קדושים ודיוקנאות, לצד גלילי נייר טואלט המעוטרים בסמליהם של המועדונים היריבים.
בראש המזבח כמוסת זכוכית מעניינת בצורת דמעה, המייצגת את הדמעות הרבות שהזילו הנפוליטנים עם עזיבתו של מראדונה ב -1991.
על הדמעה כתוב: "דמעות נאפוליטניות 1991" (Lacrime Napolitane 1991).
(התייחסות מרומזת לדמו הקרוש של סן ג'נארו שנשמר בתוך אמפולה בקתדרלה של נאפולי).

 

 
מיותר לציין, כי כמות התיירים הנכנסים לבר כדי לחזות במקדשו של מראדונה, מפריעה לעיתים לצוות העובדים והלקוחות מתקשים להגיע לדלפק הקפה.
בהתאם לכך, המבקרים בבר מתבקשים לרכוש קפה לפני שישלפו את המצלמות.
החוויה בהחלט ראויה, במחיר של אירו בודד תזכו בקפה נאפוליטני משובח ובצפייה במזבח המרתק.

 

מראדונה: גאון כדורגל בפעולה

רבים שואלים, האם השערה המוצגת כעת בקפה נילו היא אכן אותנטית?
אחד מן העובדים רמז, כי מדובר בהעתק. התלתל האמיתי שמור ככל הנראה בביתה של משפחת אלצ'ידי.
כך או אחרת, השערה אינה חשובה כמו הסימבוליקה שמאחוריה.
דהיינו, חשיבותו של מראדונה הן מבחינה ספורטיבית והן מבחינה תרבותית.

לראות את מראדונה משחק כדורגל היה לחזות בגאון בפעולה. אפילו יריביו הגדולים נשבו בקסמו.
החלוץ האנגלי גארי לינקר התוודה כי רצה להריע למראדונה שכבש במבצע אישי את השער הגדול ביותר בתולדות הגביע העולמי מול אנגליה במונדיאל 1986.

זביגנייב בונייק, כוכבה הפולני של היריבה מטורינו הודה כי שחקני יובנטוס סיכמו פעם לפני משחק נגד נאפולי שהדרך היחידה לעצור את מראדונה תהיה בעבירות. אך לאחר זמן קצר, הביטו זה בזה ואמרו: כי החוויה מרגשת יותר לראות אותו משחק מאשר להכשילו…

 

 

לתקופה שבין 1984 ל -1991 לא היה אח ורע בהיסטוריה של נאפולי.
השחקן היקר בעולם הצטרף לאחת הערים העניות בעולם.
מראדונה הוביל קבוצה שמעולם לא זכתה בשום תואר בליגה הראשונה לשני סקודטי (אליפויות) וגביע אופ"א.
אנשים כיתתו רגליהם לאצטדיון רק בשבילו. הוא עשה עם הכדור ככל שרצה.
כפי שמעידה תמונה נוספת בבר נילו המתארת את בריאת הכדורגל:
"אלוהים ברא את הכדורגל, נתן אותו לדייגו ואמר לו למד את זה"..

 

 
הרחבה על היריבות שבין נאפולי הענייה ליובנטוס העשירה מצפון תוכלו לקרוא בפוסט:
נאפולי נגד יובה: יריבות שהיא הרבה יותר מכדורגל

 

קדוש למרות חטאיו

אלא שמראדונה עבור הנפוליטנים הוא הרבה יותר מכדורגל.
פינו דניאלה (Pino Daniele) הזמר הנפוליטני המפורסם שהלך לעולמו לפני מספר שנים צוטט פעם באומרו:
"מראדונה מייצג משהו חשוב מאוד עבור נאפולי: את הגאולה, את הגאווה של העיר.
מה שמראדונה עשה עבור נאפולי, עשו רק הבורבונים ומאזאניילו"..
(מאזאניילו – דייג נאפוליטני שפתח בהתקוממות נגד עריצות השלטון הספרדי בנאפולי במאה ה-17)

את הציטוט המלא תוכלו למצוא על כרזה סמוך לרחוב Via Emanuele de Deo
שם גם שוכן ציור קיר ענק של גאון הכדורגל התופס נתח ניכר מן הקיר החיצוני של גוש הדירות.

 

 

למרות חטאיו ומעידותיו, ואולי דווקא בעטיים, מראדונה תמיד ייתפס כקדוש.
מראדונה הותיר את נאפולי בוכייה, אך נוכחותו תיוותר בכל פינה וזכרונו בתודעה הנאפוליטנית צרוב לנצח.
העיר קשת היום והגאון מארגנטינה קשורים לנצח זה בזה בתחושות של סבל הדדי וחוסר צדק.
מראדונה הוא בנה המאומץ של נאפולי, מלכם הבלתי מעורער של תושביה, פטרונם הקדוש, אל אנושי בשר ודם.