נאפולי נגד יובה: יריבות שהיא הרבה יותר מכדורגל

עמירם צברי|19 ביוני 2020

נאפולי של הדרום המקופח ויובנטוס של הצפון המתועש.

מדוע לנאפולי סלידה עזה לצבעי הזברה של יובנטוס?

 
היריבות הספורטיבית העזה בין נאפולי-יובנטוס טומנת בחובה סיפור היסטורי החורג מאצטדיוני הכדורגל.
סיפור מרתק על שסע חברתי כלכלי עמוק, המסביר מדוע מדובר בהרבה יותר ממשחק כדורגל.

 

 

הכדורגל כובש את צפון המגף

סיפורו של הכדורגל האיטלקי מתחיל בשלהי המאה ה-19, במשולש התעשייה המפורסם (Triangolo Industriale) של צפון מערב איטליה. איזור גאוגרפי שכלל את מרכזי הייצור של טורינו, מילאנו והנמל הימי של גנואה.
משולש התעשייה התפתח בצל המדיניות הכלכלית אשר יושמה לאחר איחוד איטליה, במטרה לעורר את צמיחתם ומעמדם של החבלים בצפון-מערב על חשבון הדרום המקופח.
הכדורגל, האופנה האנגלית החדשה, התאימה כמו כפפה לידי אליטת הבורגנות החדשה שצמחה בצפון איטליה ושמחה להתהדר במשחק הפופולארי כאחד מסממני המודרניזציה.
בשנת 1898 נולדה בטורינו ההתאחדות לכדורגל האיטלקית (Federazione Italiana Giuoco Calcio).
האהבה לכדור העגול פשטה אמנם בכל חלקיה של איטליה, אך היו אלה אנשי טורינו שבפועל אחזו במושכות. הם ארגנו תחרויות שהוגדרו כאיטלקיות, למרות שהיו לא יותר מטורנירים איזוריים קטנים שנערכו בין קבוצות מפיימונטה, ליגוריה ולומברדיה. קבוצות אחרות מסיציליה ויתר חבליה של איטליה כלל לא זכו להזמנה.
שכן, אף לא אחת מקבוצות הצפון העלתה על דעתה את האפשרות לנסוע ברכבת או בספינה כדי לשחק בדרום.

 

 

אפלייה, מחאה ורפורמה

הכדורגל שיקף את הפער החברתי כלכלי שנוצר לאחר איחוד איטליה, שבא לידי ביטוי חריף גם בענף הספורט.
עד מהירה יצאו קבוצות הדרום בטענות נגד האפלייה, המחאות הרבות הניבו את פרוייקט Valvassori-Faroppa, על שמם של שני יוזמיו, נשיאי ההתאחדות האיטלקית.
לראשונה, בשנת 1912 הורשו קבוצות מן הדרום וביניהם יוניונה ספורטיבה נאפולי (Unione Sportiva Internazionale Napoli) ליטול חלק בליגה הבכירה דאז "פרימה קטגוריה" שעדיין הייתה מחולקת לאיזורים.
רק בשנת 1926, בהוראת המשטר הפשיסטי, הפך הועד האולימפי האיטלקי (Coni) את הכדורגל באיטליה ללאומי ומקצועני.
החוקים החדשים שטבעה "אמנת ויארג'יו" (Viareggio Charter) גרמו למהפיכה בעולם הכדורגל ואיפשרו לקבוצות כמו רומא ונאפולי להתמודד ישירות עם קבוצותיהן של הערים טורינו ומילאנו, למורת רוחן של האחרונות.

 

 

פערים כלכליים וחוסר שוויון ספורטיבי

אלא שבינתיים נוצרו פערים עצומים ברמת המשחק, באיכות האיצטדיונים ובכמות התארים שקבוצות הצפון הספיקו לקטוף. גנואה למשל, הספיקה לזכות עד 1923 בכל 9 האליפויות שלה, יותר מכל האליפיויות שהשיגו ביחד עד כה רומא, לאציו, נאפולי וקליארי. (8 במספר נכון ל-2020).
יובנטוס של טורינו, כבר החזיקה בשני תארי אליפות ונרכשה ע"י משפחת אניילי שבבעלותה חברת פיאט, אחד המפעלים החשובים באיטליה המתפתחת.
בשנת 1929 נולדה ליגת הכדורגל הבכירה, הסרייה א' (Serie A), אך הפערים בין הכדורגל בצפון לדרום המשיכו לגדול לטובת שלוש הקבוצות המייסדות יובנטוס, מילאן ואינטר ושיקפו את אי-השוויון האיטלקי.
פיאט חילצה את יובנטוס שנקלעה למשבר כלכלי, סיפקה לה גב כלכלי איתן והקבוצה מטורינו הפכה להיות חלק מן המיתוג העסקי וחלון הראווה של החברה.
כדי לשקף יוקרה, "הגברת הזקנה" הייתה חייבת לנצח, והיא החלה לעשות זאת לעתים קרובות.
בין 1931- 1935 זכתה יובנטוס בחמישה תארי אליפות רצופים ומשכה אוהדים רבים מחוגי הבורגנים של טורינו.
הפריחה האמיתית הגיעה בראשית שנות ה-50, ה"נס הכלכלי של איטליה", לאחר שכספי המימון האמריקניים בתכנית מרשל סייעו להקים מחדש את מפעלי הצפון שנפגעו במלחמה והזניחו את צמיחת התעשייה בדרום.

 

 

ההגירה ההמונית מן הדרום: יובנטוס הדרך אל האושר

פיאט שבסיסה בטורינו, זכתה באותם ימים לרוח גבית חזקה וקיבלה הזמנות שוטפות מעבר לים.
הדבר הניב גל הגירה המוני ועצום בחצי האי, עם מיליוני תושבים שנטשו את הדרום העני וביקשו פרנסה וחיי רווחה בצפון.
מהגרים מפוליה, סיציליה, קלבריה, קמפניה ובזיליקטה הפכו את טורינו לעיר דרומית בסדר גודל של פלרמו.
חרף תרומתם המאסיבית לצמיחה הכלכלית של האזור נאלצו המהגרים החדשים להתמודד עם מצוקה כלכלית וקבלת פנים צוננת ועויינת לרבות יחס גזעני.
כדי להתאקלם היטב בחברה החדשה, רבים מאנשי הדרום אימצו את צבעי הזברה של יובנטוס. הכדורגל הפך רק תירוץ, אמצעי מהיר ומיידי להרגיש מקובל ולהתערות בחברה.
כך הפכה יובנטוס לקבוצה של המונים, בניגוד למועדון הכדורגל טורינו שנותר רק של תושבי העיר.
משפחת אניילי ידעה לנתב היטב את הרגש הדרומי וסיפקה למהגרים החדשים שחקנים מוכרים ואהודים מן הדרום.
היא רכשה את פייטרו אנסטסי מקטאניה, אנטונלו קוקורדו מסרדיניה, ג'וזפה פורינו הסיציליאני ואת פרנקו קאוזיו מלצ'ה בנוסף לכוכבי כדורגל דרומיים אחרים.
לכאורה היה זה "הדרום של הצפון" שהעניק ליובנטוס חמישה תארי אליפות בשנות השבעים, ותרם רבות לאהדה הרבה של פסי השחור-לבן.
למרבה הפלא, ה"יובנטיניות" החלה להכות שורשים גם בקרב אוהדים שנותרו בדרום, בעיקר בקרב משפחות המהגרים, אליהם הצליחו לחלחל חזון העושר ואשליית ההצלחה שהגיעו מן הצפון.

 

 

לאהוד את הקבוצה המובילה: יובנטוס של כולם

הזכייה בגביע העולם ב -1982 קשרה בעבותות את יובנטוס לעם האיטלקי.
פאולו רוסי ויתר כוכבי יובנטוס והנבחרת נהנו מהישגים רבים וזכו לחשיפה בתקשורת.
קשרה הצרפתי של יובנטוס, מישל פלאטיני זכה אף הוא בשלל תארים.
אהבתם של האיטלקים לכדורגל הגיעה לשיא, וחיבתם ליובנטוס הייתה חזקה יותר מאי-פעם.
יובנטוס כבר מזמן לא הייתה רק נחלתה של טורינו והקשר בין הקבוצה לחבל פיימונטה אט אט החל להתפוגג.
בדרום, שם התקשו לנצח ולעיתים קרובות כלל לא זכו להשתתף, הילת המנצחים חילחלה והאהדה ליובנטוס הכתה שורשים בעיקר בישובים קטנים ובינוניים שעדיין לא נהנו מייצוג בענף הכדורגל.
ישובים כמו מודיעין או ראשון לציון בישראל, בהן האהדה לקבוצות הגדולות גוברת על אהדה לקבוצה המקומית.
באיזורים שכאלה ברחבי איטליה אוהדים עד היום את הקבוצות המפורסמות ביותר, ומעל כולן את יובנטוס.
ממש בדומה לאותו ילד הבוחר בקבוצה המובילה כדי לא להתבזות עם קבוצה דלת הישגים.
מסיבה זאת כמובן, יובה היא הקבוצה האהודה ביותר באיטליה.

 

 

נצחון בכל מחיר: פרשת הטיית המשחקים

כ- 35 אחוזים מקרב אוהדי הכדורגל באיטליה הם אוהדי ה"ביאנקונרי" (הלבנים-שחורים) והם מפוזרים בכל רחבי חצי האי. האהדה הרבה ליובנטוס היא שהולידה גם את התיעוב הגדול כלפיה.
מי שאחראים להישגיה הרבים של יובנטוס, הם בעיקר בעלי האחזקות בחברת פיאט, משפחות אניילי ואלקן.
הנישואים בין יובנטוס לפיאט ידועים כארוכים והמבוססים ביותר שבין כדורגל לתעשייה.
על מנת להגשים את שאיפותיהם, מנהליה של יובנטוס מעולם לא בחלו באמצעים ורכשו שחקנים שיבטיחו הצלחה בכל מחיר.
ב- 2006  עמדה יובנטוס בלב ההאשמות (עם מילאן לאציו ופיורנטינה) בפרשת הטיית המשחקים, הקאלצ'ופולי.
ניצחונות רבים אותם השיגה הקבוצה בעונה זאת הוכתמו בהאשמות מבוססות על שיבוץ שופטים מכוון, שנהגו בשחקניה בסלחנות יתרה והגיבו בשריקות תמוהות לאירועים על כר הדשא.
חרף נסיונות רבים, ראשי הקבוצה הצפונית עדיין מתקשים להתנער מן המוטו המפורסם:
“Alla Juventus Vincere Non è Importante, è La Sola cosa che Conta”
"עבור יובנטוס ניצחון הוא לא הדבר החשוב, הוא הדבר היחיד שנחשב!"
פילוסופיה שמקדשת את החתירה לנצחון בכל מחיר על פני ספורט תחרותי והוגן.

 

 

אוהדי נאפולי האמוציונלים מעולם לא יסלחו לבגידתו הגדולה של גונסאלו היגוואין שחקנם לשעבר, הלובש כיום את מדיה של היריבה השנואה ביותר.
אנטיתזה מוחלטת לארגנטינאי אחר שהסב להם את רגעי האושר הגדולים בחייהם, וניצח במו רגליו את הצפון.
דייגו עבורם הוא "אלוהי הכדורגל" בניגוד להיגוואין שנתפס כ"יהודה איש קריות" (Judas).

 

 

 

נאפולי האהבה האחת והיחידה: זהות טריטוריאלית חזקה

כיום יובנטוס "הלאומית" זוכה לאנטגוניזם בעיקר במקומות עם זהות טריטוריאלית חזקה, שם תחושת השייכות חשובה יותר. הסלידה גדולה יותר בקרב מועדונים כמו נאפולי, פיורנטינה הקטנה של פירנצה ורומא.
בנאפולי המונותיאיסטית, הפולחן לקבוצה המקומית אינו משתמע לשני פנים.
מספרם של הטיפוזי, אוהדיה התכולים של נאפולי אמנם קטן ממספרם של אוהדי יובה, (כ- 15 אחוז מכלל האוהדים באיטליה) , אך כדאי לזכור שרובם ככולם מגיעים מחבל קמפניה.
נאפולי זוכה לאהדתו הספורטיבית של חבל שלם ורחב ידיים, במטרופולין השלישי בגודלו באיטליה, אך בניגוד לערים אחרות כרומא, מילאנו וטורינו, נאפולי אינה חולקת את האהדה אליה עם שום קבוצה נוספת מאותו איזור.
בנאפולי מכירים רק נפוליטניות. אוהד כדורגל ותושב נאפולי הם היינו הך, אין אופציה אחרת.
כל אותם מיעוטים המתגוררים שם בכפיפה אחת כמו אוהדי יובנטוס, בטלים בשישים.

 

 

נאפולי נגד יובה: מאבק בין שני עולמות שונים

כל הסיבות שמניתי לעיל מסבירות היטב מדוע לנאפולי ולנאפוליטנים סלידה חזקה לצבעי הזברה של יובה.
משחק של נאפולי נגד יובה תמיד יהא מאבק בין שני עולמות מרוחקים:
בין תומכיו של מועדון השייך מעל כולם לעיר, לתומכיו של מועדון השייך לכולם, כלומר לאף אחד.
הנפוליטניים תמיד יחושו אהבה לעיר נאפולי בניגוד לאוהדי יובנטוס שאינם חשים בצורך לאהוב את טורינו.
האוהד הנפוליטני תמיד ישאר עקשן קיצוני וחסר פשרות. הוא מכיר את ההיסטוריה היטב ומודע למחיר היקר אותו משלמת עירו האהובה עבור איחודה הלא מאוזן של איטליה. תהליך שגורר עד היום השלכות חברתיות וכלכליות חמורות.
האוהד הנפוליטני יודע שתארי אליפות ומקומות עבודה קלים יותר להשגה בטורינו וכאשר צבעיה של יובנטוס עומדים לנגד עיניו הוא מוצא ביטוי ספורטיבי לקיפוח ההיסטורי ולניצול הפרולטריון הדרומי בידי עשירי הצפון.