שנים רבות חלפו מאז התיר שמעון בר יונה, הוא פטרוס, את המאכלות האסורים והפך את מה שהחל כזרם יהודי לדת חדשה. כמסופר בברית החדשה, היה זה בביתו של שמעון הבורסקאי ביפו, לשם נקרא השליח כדי להשיב לחיים נערה מאמינה בשם טביתא. בעודו מתפלל על גג הבית, קרקרה בטנו והנה בחזיונו מופיעים שרימפסים, חזירים ובקיצור מכל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים…
כמו כל יהודי מאמין סרב כמובן שמעון בר יונה לאכול בשר טרף, אלא שכל מחאותיו לא עמדו לו כאשר מן השמיים נצטווה: "את אשר טיהר האל אתה אל תטמאנו…". (מעשי השליחים, י, יא-טו).
הבשר הלבן כבר מזמן אינו טאבו בתרבות הנוצרית. על כך יעידו המוני פריזאים שסוגרים את הלילה במסעדת או פייה דה קושון (Au Pied de Cochon), ומשביעים את רעבונם ברגל החזיר המטוגנת.
המסעדה המיתולוגית עם שלט החזיר השיכור שומרת על צביונה היחודי משנות הארבעים עם תפריט שכל כולו על "טהרת" החזיר.
כאן באזור ה"לה האל" שכן במשך מאות שנים השוק הצבעוני התוסס, אותו אמיל זולא כינה "כרסה של פריז".
פה בין גושי הבשר על אנקולי הקצבים, התרועעה גם אירמה לה דוס הפרוצה, שאת דמותה שיחקה שירלי מקליין בסרט הנודע. השוק אמנם נהרס בשנות השבעים, אך ניחוחה העז של תעשיית בשר החזיר עדיין נישא באוויר.
ואם חשבתם שבזה מסתכם הקשר שבין אזור הלה האל לבהמה עם הזנב המסולסל טעות בידכם.
לפולחן החזיר המקומי תומך נלהב ובהחלט בלתי צפוי: כנסיית סנט אוסטאש הסמוכה, המקום האחרון בו תצפו למצוא תצוגת נקניקיות מפתיעה.
כנסיית סנט אוסטאש (Saint Eustache) המרשימה נבנתה בין השנים 1532-1637, אך מעולם לא הושלמה מפאת העדר תקציב.
בזמן המהפכה הצרפתית סנט אוסטאש הושחתה ונבזזה, ובמאה ה-19 שוחזרה מחדש.
מאות השנים שנדרשו לבנייתה הותירו את רישומן במעבר מסגנון אחד למשנהו:
התמיכות הדואות, חלון הרוזטה והקמרונות במתכונת הגותית, הקשתות המעוגלות בסגנון הרנסאנס והפיתוחים הנאו-קלאסיים.
במובנים רבים התכנון הפנימי של סנט אוסטאש מזכיר את קתדרלת הנוטרדאם:
מבנה אולם אורך (ספינה ראשית) בן חמישה אגפים ומסביבו 24 קפלות (גומחות פולחן פרטיות).
בכנסייה העצומה מגוון יצירות אמנות חשובות. אחד המרתקים והמסקרנים שבהן הוא חלון ויטראז' ענק ובראשו חזיר עם שלישיית נקניקיות.
כדי להבין את הקשר האמיץ שבין החזיר לכנסיית סנט אוסטאש עלינו לחזור לשלהי ימי הביניים.
בשנת 1476 החליטו קצבי בשר החזיר (השרקוטייה) להיפרד מגילדת הקצבים. במהלך זה ביקשו השרקוטיייה לשפר את מעמדם המקצועי, ולהבטיח כי ההגיינה והפיקוח המדוקדק בעיבוד הבשר הרגיש ישארו בידיהם האמונות.
לא חלף זמן רב וקצבי השרקוטרי החלו מבצעים בעצמם את כל מלאכות הטיפול בבשר החזיר: שחיטה, עישון, המלחה ובישול במגוון תצורות וטעמים.
במאות השנים הבאות, התבסס תאגיד השרקוטייה (Corporation des Charcutiers) כגוף המקצועי הבלעדי של קצבי בשר החזיר ואחד החשובים בצרפת.
לא פעם נאלצו השרקוטרים להגן על שמם הטוב, נגד האשמות חסרות שחר שרמזו כי הנקניק מכיל בשר אדם.
במאמץ לשמור על כבודם, חברי הגילדה התקרבו לקהילה, תמכו בנזקקים ונרתמו לבנייתה המתמשכת של סנט אוסטאש. כאות הערכה הוקדשה בכנסייה המפוארת קפלה לקצבי השרקוטרי.
על חלון הויטראז' הענק של הקפלה עוצבו סמלי הגילדה וביניהם החזיר ושלישיית הנקניקיות. איקונוגרפיה חילונית בסביבה מקודשת שכולה הוֹמָאז והכרת תודה לפטרונים הנדיבים.
לקצבי השרקוטרי שני פטרונים קדושים, אנדראס המופיע לאורך צידו השמאלי של החלון ולימינו אנטוניוס הגדול (סנט אנטואן) עם בן לוויתו החזיר הצייתן.
שימו לב לפרט מעניין בחלקו הימני התחתון של החלון:
שרקוטייה כורע ובשתי ידיו יצירת המופת, ה- Chef-d'œuvre ,מגש המכיל חטיפי בשר חזיר קדושים ומשובחים
מדוע משמש אנטוניוס כפטרונם של קצבי השרקוטרי? ומהו פשרו של הקשר בין הקדוש הנוצרי לבן לוויתו החזיר?
אנטוניוס נולד במצרים במאה ה- 3 למשפחה אמידה, אך תרם את כל נכסיו לעניים. הוא חי בפרישות ובאורח חיים סגפני והגיע לגיל מופלג.
מסופר כי בזמן שהתבודד, נתגלה אליו השטן בדמותו של חזיר אלים ותקף אותו באכזריות. אנטוניוס עמד בנסיון, כבש את יצרו וכעסיו וסירב לפגוע בחזיר. בדרך נס שינה החזיר את צורתו והפך מאז לבן לוויה צייתן.
אנטוניוס פרש למדבר והפך לנזיר הראשון, ובעקבותיו נזירים נוספים ביקשו להקדיש את עצמם לחיי התבודדות.
גרסא נוספת משייכת את החזיר למסדר נזירים מימי הביניים שנקראו: "ההוספיטלרים של אנטוניוס".
חברי המסדר שפטרונם הקדוש היה אנטוניוס לבשו גלימה שחורה, נהגו לגדל חזירים וסייעו לטפל במחלותיהם של העניים. אחת המגפות עימן התמודדו הנזירים מכונה עד היום ה"אש של אנטוניוס הקדוש". מחלת עור הנגרמת מאכילת פטריות ארגוט שתסמיניה הם בצקת ונמקים, המוכרת כארגוטיזם.
אגדות אלו הן המקור לאטריבוטים המסמלים את אנטוניוס ביצירות אמנות רבות, כשהוא עטוי גלימה שחורה ולצידו חזיר.
בשנת 1989, דליקה שפרצה בקפלת השרקוטייה פגעה בחלקה התחתון וכילתה את המזבח המקורי.
כל שנותר היו שני ציורי קיר שהוקדשו לאנדראס הקדוש וחלון הויטראז' הענק משנת 1943.
לעבודות השיקום שנערכו בשנת 2000, הזמין תאגיד הקצבים את האמן ג'ון ארמלדר (John Armleder) כדי ליצור בקפלה מיצב אמנותי.
האמן השכיל לשלב מספר אלמנטים חדשניים לצד האמנות הדתית במבנה ההסטורי:
שני בדי קנבס עצמתיים עם טפטופי צבע ואבק זכוכית, ולצידם מזבח זכוכית עם צנצנת שקופה המשמשת את הקצבים בטקסיהם.
מידי שנה מתקיימת בקפלה מיסה חגיגית (Messe Solennelle du Souvenir), להנצחת זכרם של קצבי השרקוטרי.
המסורת העתיקה ששורשיה נעוצים במאה ה-17, מתקיימת ביום ראשון השלישי לחודש נובמבר.
לצד בופה עשיר של נקניקים, בשרים מעושנים יינות צרפתים ובוז'ולה נובו, מתנגנת מוזיקת רקע בביצוע מקהלת סנט אוסטאש והעוגב הגדול.
קצבי השרקוטרי פוצחים בשירה ומניחים בצנצנת הזכוכית של ארמלדר את שמות עמיתיהם שהלכו לעולמם בשנה האחרונה.
המיצג של אמרלד אינו הדוגמא היחידה של שילוב מודרנה וקדושה בכנסיית סנט אוסטאש.
בשנת 2003 נתרם לכנסייה, טריפטיכון יצוק ברונזה וזהב לבן מעשה ידיו של קית' הרינג (Keith Haring).
הטריפטיכון (קיפול לשלושה בשפה היוונית) "חיי ישוע" מציג את עלייתו של אבי הנצרות לשמיים.
הייתה זו עבודתו האחרונה של אמן הרחוב הניו יורקי שגילף את הקווים הנהדרים באמצעות סכין לולאה.
טרם שתצאו העיפו מבט לעבר היצירה הצבעונית של ריימונד מייסון: "יציאת הפירות והירקות מליבה של פריז".
אנדרטת זיכרון לשוק ה"לה האל" המיתולוגי שמזמן כבר איננו, אך מורשתו חקוקה עמוק בהוויתה של פריז.
כדי להתעדכן בתאריך המדוייק בו תתרחש המיסה הבאה כנסו לאתר השרקוטייה. כאן
סרטון שצולם ע"י רחפן בו תוכלו להתרשם מסנט אוסטאש המרהיבה,
מהעוגב המפורסם ובדקה ה 1:48 יצוץ הויטראז' בחטף.
ותודה לחברתי דולי רוזנברג על ההפנייה.