מידי שנה ב-8 בדצמבר מתכנסים המוני מאמינים נוצרים בפיאצה מיניאנלי (Piazza Mignanelli), צעדים ספורים מן הכיכר הספרדית, כדי לציין את אחד הארועים החשובים בכנסייה הקתולית:
חג העיבור הקדוש, או העיבור ללא חטא (Festa dell'Immacolata).
בלב המאורע הססגוני ניצב בגאון עמוד העיבור הקדוש, (קולונה דל'אימקולאטה) ומעליו פסל הבתולה המנציח את הדוקטרינה עליה הכריז האפיפיור פיוס התשיעי בשנת 1854.
בבוקרו של אותו יום, מגיעים כבאי העיר רומא (לעתים בלווית האפיפיור) ובסיוע כבאית מניחים זר פרחים על זרועו הימנית של הפסל.
זר נוסף המעוטר בכתובת המסורתית SPQR (הסנאט והעם של רומא) מונח למרגלות הפסל.
העיבור הקדוש, לא מה שחשבתם
"העיבור הקדוש", אינו נוגע כפי שמקובל לחשוב, בלידתו של ישוע, (לידת הבתולין), אלא בלידת אמו מרים.
לפי האמונה הנוצרית, ישוע, בן האלוהים, התאנש (התגשם כבן אנוש, בלטינית: אינקרנציה) ברחמה של אמו באמצעות רוח הקודש. מרים לעומת זאת, היא האדם היחיד שהתעבר ברחם אמו כשהוא נקי מן החטא הקדמון.
לפי המסורת, עיבורה של מרים ברחם אמה, התרחש בדרך נס כאשר אביה ואמה, יהויקים וחנה נשקו זה לזו מתחת לשער הזהב, בחומת העיר ירושלים.
התעברותה של חנה ולידתו של ישוע שלא דרך החטא הקדמון (יחסי מין) הן שיביאו בקץ הימים לישועת המין האנושי.
מונומנט העיבור הקדוש
עמוד העיבור הקדוש נחנך ב -8 בדצמבר 1857 סמוך למבנה "הפלאצו די פרופגנדה פידה" (האחווה להפצת האמונה), שם שוכן היום מוזיאון המסיון של הותיקן.
מיקומו המיועד מול שגרירות ספרד, נבחר כהכרת תודה למדינה שתמיכתה סייעה להכרזה על הדוקטרינה.
העמוד עצמו משיש צ'יפולינו (שנקרא כך כי מראה חיתוכו מזכיר בצל) מתנשא לגובה של 11.8 מטרים.
מקור העמוד הקורינתי הוא רומי, ובעבר נשא את פסלה של מינרווה אלת החוכמה, שהלך לאיבוד במרוצת הזמן.
העמוד נמצא בשנת 1777 במהלך העבודות בגינת מנזר סנטה מריה דלה קונצ'ציונה הסמוך.
ההזדמנות לשימוש נקרתה בשנת 1857 כאשר החליט פיוס התשיעי להניף את העמוד ובכך להעניק חותם רשמי לדוקטרינת "העיבור הקדוש".
לכבוד המאורע, יצר ג'וזפה אוביצ'י (Giuseppe Obici) את פסל "העיבור הקדוש" המתנוסס בראש העמוד.
הבתולה מתוארת על גבי סהרון כשהיא ניצבת על פסגת העולם, על ראשה שנים עשר הכוכבים וסביבה סמלי ארבעת כותבי האוונגליונים.
מתחת לרגלה נמחץ הנחש, המייצג את החטא הקדמון המיוחס לכל בני האנוש, מאז גורשו אדם וחוה מגן העדן.
העמוד ניצב על בסיס שיש מרובע ובארבע פאותיו פסלי הענק של נביאי הברית הישנה: משה, דוד, יחזקאל וישעיהו.
נבואותיהם של הארבעה מספקות רמז בדבר הולדת הבתולה ותפקידה.
משני צידי הבסיס שני תבליטים:
בראשון חזיונו של יוסף הקדוש, בעלה של מרים ואביו המאמץ של ישוע.
מלאך נגלה בחלומו של יוסף, ומספר לו על הריונה הצפוי של מרים מרוח הקודש ומתרה בו לבל יחשוד בה.
מעל לתבליט מופיעים דברי המלאך המבשר (ספר הבשורה עפ"י לוקאס 1:28) המוכרים מחלקה הראשון של תפילת אָווה מריה (Ave Maria).
וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת־חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ (בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים)…
מן העבר השני מוצגים דברי האפיפיור פיוס התשיעי המצהיר על הדוקטרינה.
מרים הבתולה, אם האלוהים, חסינה מכל רבב מראשיתה.
פיוס התשיעי האפיפיור הריבון לאחר שאישר את האמונה
בזכות יוצאת הדופן עם הצו של השמיני לדצמבר,
הניף את האנדרטה הזו בשנת ה -12 לכהונתו.
מה לנביאי המקרא ולעיבור הקדוש?
הנצרות כמובן מפרשת את הברית הישנה באור שונה מן היהדות.
פרשנותם של נביאי המקרא ודמויותיו, משמשות כרמזים להבנת העתיד לבוא בברית החדשה.
באורח זה, מתחת לכל נביא עברי, ציטוט המיוחס למרים ומהווה בסיס להצדקת "העיבור הקדוש".
פסלו של ישעיהו הנושא ספר בידו ומתחתיו הכיתוב: Ecce Virgo Concipiet (הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה..)
ישעיהו פרק ז: 14: לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא, לָכֶם–אוֹת: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל.
משה נושא בידו את ספר בראשית, עם הנבואה בדבר המאבק הנצחי שבין טוב לרע (קללת אלוהים את הנחש).
Inimicitias Ponam Inter Te Et Muliere
"ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב…"
הקתולים משליכים מפסוק זה: כי הסכסוך שבין הצאצאים שווה ערך לסכסוך שבין הנחש לאישה.
כדי להאבק בחטא הקדמון, על האשה (מרים) היה להיווצר בבטנה של אמה כשהיא נטולת חטא (שלא דרך יחסי אישות), כפי שנוצר ישוע צאצאה.
עפ"י תפיסה זו מרים משולה לתיבה קדושה וטהורה, הראויה לשאת את בן האלוהים.
כפי שנשא ארון הברית של משה את יסודות הברית העתיקה , כך נשאה מרים בקרבה את אבי הברית החדשה.
יחזקאל מניף את ידו ומתחתיו הכיתוב: Porta Haec Clausa Erit (הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה)
יחזקאל פרק מד: 2 וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה, הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ–כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בָּא בוֹ; וְהָיָה, סָגוּר
על פי המסורת הקתולית, יחזקאל מתייחס בדלת זו לבתוליה השלמים של מרים,
אשר לפני, במהלך ואחרי הלידה האלוהית, תמיד שמרה על החותם הבתולי, כגן נעול, ותישאר נעולה תמיד.
לדברי אמברוזיוס הקדוש: "ישוע אמנם עבר דרך השער, אך לא פתחו".
דוד המנגן בנבל מציין את טוהרה של אם האלוהים, הקרויה "מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן".
Sanctificavit Tabernaculum Suum Altissimus
תהילים מ"ו נָהָר–פְּלָגָיו, יְשַׂמְּחוּ עִיר-אֱלֹהִים; קְדֹשׁ, מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן.
האנדרטה כמושא לביקורת
האנדרטה נחשבת משום מה לאחד המונומנטים הלא מוערכים ברומא ושימשה לא אחת מושא לחיצי המבקרים.
היסטוריון גרמני תיאר אותה כפקק בקבוק שמפניה המונח הפוך.
פיו הקטן של משה זכה אף הוא ללעג בשלט אנונימי שנתלה על גבי פסקווינו, אחד מפסליה המדברים של רומא.
הכתובת המשעשעת מדווחת כביכול על חילופי דברים בין פסקווינו לפסל משה המפורסם של מיכאלאנג'לו:
"דבר! "תבע פסקווינו, כפי שיוצר הפסל עצמו בכה כשסיים את העבודה…
איני יכול! הפה שלי קטן מדי! הייתה תשובתו של משה.
אז שרוק! המשיך פסקווינו בשלו.
אכן, השיב משה אני אשרוק בבוז על פסלה של הבתולה! .
פסלו של משה המקורנן, לרבות השריקות והזקן המפוצל המזכיר במראהו גוף נשי מעלים לא אחת קונוטציות מיניות.
טקס הנחת הפרחים על גבי עמוד העיבור הקדוש בשמיני בדצמבר.