כל מי שפוקד את רחבת הפנתאון יתקשה שלא להבחין בחזיתה של סנט אטיין דו מון (St Etienne du Mont).
הכנסייה נבנתה בשלהי המאה ה-16 עם מאפיינים המשקפים את תקופת המעבר שבין הסגנון הגותי הלוהב (Flamboyant) לסגנון הרנסאנס.
חזית הפנתאון וברקע משמאל סנט אטיין דו מון
צילום עמירם צברי©
סנט אטיין דו מון (St Etienne du Mont)
מקור ויקימידיה ברשיון Diliff, CC BY-SA 3.0
רקע היסטורי
בראשית ימיה שכנה במקום כנסיית השליחים שנוסדה בתקופת שלטונו של כלוביס (481-511). בכנסייה נטמנו המלך הפרנקי ורעייתו קלוטילדה בנוסף לשרידי ז'נבייב הקדושה. ז'נבייב הייתה נזירה צרפתייה מן המאה ה-5 שהפכה לפטרונית של פריז. היא ידועה בזכות אמונתה החזקה וביכולתה להושיע את העיר מפלישת הברברים.
זמן קצר מאוחר יותר יהפוך המקום לכנסיית מנזר סנט ז'נבייב. עם השנים בית התפילה היה צר מלהכיל את תושבי האיזור וכנסייה נוספת נבנתה בין השנים 1492-1626. הכנסייה החדשה הוקדשה לסטפנוס המרטיר הנוצרי הראשון (בצרפתית: סנט אטיין) ושולבה במנזר הקיים.
ב-1744 החליט לואי ה-15 להחליף את כנסיית המנזר שמצבה היה בכי רע, במבנה גרנדיוזי שלימים יהפוך לפנתיאון הנוכחי. כנסיית המנזר עצמה נהרסה במהלך המהפכה הצרפתית ושרידיה של סנט ז'נבייב נשרפו.
המנזר המקורי הוסב לבית הספר התיכון אנרי הרביעי וכל שנותר הוא מגדל הפעמונים שנכלל בשטח ביה"ס.
בתקופה זאת סנט אטיין דו מון מקבלת את שרידיה ופולחנה של סנט ז'נבייב.
בשנת 1860 שוחזר המבנה שנהרס במהפכה הצרפתית בידי האדריכל בלטאר (Victor Baltard).
עבודות השיחזור על הפסלים התבליטים והאיקונוגרפיה נעשו תוך הקפדה על המראה המקורי.
מלבד המקדש לז'נבייב אצורים בכנסייה שרידיהם של המחזאי הנודע ז'אן ראסין (Jean Racine) והפילוסוף בלז פסקל (Blaise Pascal).
את סיפורה של סנט ז'נבייב תמצאו בפוסט:
גשר לה טורנל והקדושה של פריז – ממזרח תפתח הרעה
ויטראז' מן המאה ה-19 בו ניתן להבחין בחזית כנסיית סנט אטיין דו מון ובצידה כנסיית סנט ז'נבייב (מגדל הפעמונים שלה שוכן כיום בבית הספר התיכון אנרי הרביעי)
מקור ויקימדיה, ברשיון Mbzt, CC BY-SA 4.0
משמאל כנסיית סנט אטיין דו מון ומימין שרידי מגדל כלוביס במתחם בית הספר אנרי הרביעי
מקור ויקימדיה, ברשיון J. Specklin, CC BY-SA 3.0
החזית המערבית
בניית החזית התבצעה בין השנים 1611 עד 1622 עפ"י תכניותיו של שארל גראן (Charles Guerin). את אבן הפינה הניחה המלכה מרגו ב-2 באוגוסט 1610. מרגריט דה ולואה (Marguerite de France) הייתה מלכת נווארה בין 1572 עד 1599 ומלכת צרפת מ-1589 עד 1599, כרעייתו של אנרי הרביעי.
למרות תרומתה הנכבדה של המלכה, עדיין חסרו מקורות מימון נוספים. שכן חברי הקהילה העדיפו לתרום לחלונות הויטראז' (שם קיבלו אזכור לתרומתם) מאשר לתרום כמעט באופן אנונימי לעבודות הבנייה.
המלכה מרגו (Marguerite de France)
מקור ויקימדיה
הסגנון האדריכלי של החזית ייחודי ביותר. מדובר במבנה ארכיטקטוני, בעיצוב רנסנסי המשתלב בהרמוניה עם מאפיינים גותיים מימי הביניים.
החזית מעוצבת בצורת פירמידה אנכית בת שלושה מפלסים. המפלס הראשון מעורר תחושה של מקדש יווני.
שני זוגות עמודים מחורצים עם כותרות קורינתיות מהווים מסגרת לפורטל המרכזי.
שער הכניסה המרכזי במפלס הראשון
צילום עמירם צברי©
בנישות שבין העמודים: מימין סנט ז'נבייב מאת פייר הבר (Pierre Hébert).
סנט ז'נבייב, פייר הבר (Pierre Hébert 1804-1869)
צילום עמירם צברי©
משמאל סטפנוס הקדוש מאת ג'וזף-מריוס ראמיס (Joseph Marius Ramus).
סטפנוס הקדוש, ג'וזף-מריוס ראמיס (1805-1888)
צילום עמירם צברי©
מעל הפורטל הראשי טימפנוֹן חצי מעוגל המציג את "סקילתו של סטפנוס הקדוש".
סטפנוס היה הדיאקון הראשון של כנסיית ירושלים ונחשב למרטיר הראשון בנצרות. הוא נידון למוות על ידי הסנהדרין בעקבות האשמות שווא שטפלו עליו, ונסקל בסופו של דבר למוות באבנים. במהלך סקילתו, סטפנוס ביקש מאלוהים לסלוח למרשיעיו.
סקילתו של סטפן הקדוש, גבריאל-ז'יל תומא (1824-1905)
צילום עמירם צברי©
על גמלון המפלס הראשון "תחיית ישוע" של אוגוסט-הייסינת׳ דבאי (Auguste-Hyacinthe Debay 1862).
תחיית ישוע, Auguste-Hyacinthe Debay 1862
צילום עמירם צברי©
במפלס השני חלון שושנה (רוזטה) ועליו גמלון חצי מעוגל.
משני צידי הרוזטה הבשורה למרים:
מימין הבתולה כורעת ומשמאל המלאך גבריאל מאת ג'וזף פלון (Joseph Félon).
בגמלון סמלי צרפת (הפלר דה ליס) ונווארה (קשר שרשראות הזהב).
הבשורה למרים , מעל הרוזטה סמלי צרפת ונווארה
מקור ויקימדיה, ברשיון Bobo Boom, CC BY 2.0
במפלס האחרון צריחון גותי המעוטר ברוזטה אליפטית ועליה אגרטל רנסנס עם מלאכון.
הכנסייה מתהדרת גם במגדל פעמונים גבוה וצר שנבנה ב-1494.
סנט אטיין דו מון, הצריחון הגותי ומגדל הפעמונים
מקור ויקימידיה ברשיון Diliff, CC BY-SA 3.0
סנט אטיין דו מון: אדריכלות דתית חדשנית
החזית אמנם זכתה לביקורת על כך שהיא מעוותת את הכללים האקדמיים ואת המודל הרומי הקלאסי. עם זאת, לטענת החוקרים אטיין אמון (Etienne Hamon) ופרנסואז גאטוייה (Françoise Gatouillat) החזית משקפת את השינוי הדינמי באדריכלות הדתית עם שובו של המלך אנרי הרביעי לבירה ב-1594. הכתרתו וכניסתו של המלך לחיק הכנסייה הקתולית, עוררו את רצונם של המתכננים להדגיש כי הכנסייה שנבנתה על גבעת סנט ז'נבייב, נישאת מעל פריז ומגוננת עליה.
בסרטון הבא תוכלו להתרשם מסנט אטיין דו מון ומאפייניה המיוחדים