נאפולי: פאלאצו מיוראנה – ארמונו של קסטרטו עם אגו מנופח

עמירם צברי|6 בינואר 2022

באחת הסמטאות הצרות בפינה הדרומית של הרובע הספרדי בנאפולי, צעדים ספורים מבית האופרה סן קרלו ניצב שער הכניסה לארמון מיוראנה (Palazzo Majorana) העתיק ועליו הכתובת הלטינית:
AMPHYON THEBAS EGO DOMUM A.D. MDCCLIV
בתרגום מילולי: "אמפיון את תבאי, אני עצמי את זה הבית, 1754"

 

 

 

מי שהנציח את הכתובת הנרקיסיסטית היה גטאנו מיוראנו (1710-1783) הקַסְטְרָטוֹ הגדול עם קול המצו-סופרן הידוע יותר בשם הבמה קפארלי (Caffarelli).
מיוראנה, שניחן באחד הקולות הטהורים והמרגשים ביותר בהיסטוריה של האופרה האיטלקית נולד בביטונטו (Bitonto) סמוך לבארי במחוז פוליה.
את חינוכו קיבל בנאפולי שם גם סורס במחיר שמירת גון קולו הנדיר.

 

מספר מילים על קסטרטו וסירוס:

לאורך ההיסטוריה מסורת הסירוס התקיימה בתרבויות שונות ומסיבות מגוונות:
ברומא העתיקה נהוג היה לסרס עבדים יפי תואר כדי שישמשו כלי שעשוע לנשות האצולה.
סריסים שימשו במזרח התיכון כשומרי הסולטאן ומשרתי ההרמון, כדי למנוע הריונות לא רצויים.
ובסין העתיקה סריסים החזיקו במשרות רמות בארמון הקיסר.
המחשבה המקובלת הייתה כי פקיד מסורס כנוע יותר ולעולם לא יצא כנגד השלטון.
עם עליית הנצרות פעולת הסירוס לא דעכה. אדרבא, המנהג אומץ ע"י הכנסייה שביקשה לכסות את מנעד הקולות העשיר הנדרש לטקסיה מבלי להשתמש בנשים שקולן נאסר באופן מסורתי, מאז הדיר פאולוס את קולן ממשכנו של האל. (האִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה אֶל טִימוֹתֵיאוֹס, ב׳, 11-15).
במשך שנים רבות מדיניות הכנסייה בכל הנוגע לקסטרטי, שיקפה מוסר כפול. מצד אחד ראשי הכנסייה הביעו באופן רשמי צער על סירוס ילדים, אך מן העבר השני קולם המלאכי הפך למרכיב חיוני במקהלות הכנסייה.

 

 

בכנסיות העיר רומא לבדה נמנו בשנת 1780 יותר מ-200 זמרי קסטראטי.
ולא זו לבד, אחת המפורסמות שבין מקהלות הקסטרטי, הייתה מקהלת הקפלה הסיסטינית שבוותיקן.
בין המאות 17-18 פעולת הסירוס הגיעה באיטליה לשיאה.
מידי שנה סורסו אלפי נערי מקהלה טרם שהגיעו לבגרות כדי לשמר את קולם הרך והענוג.
התפתחות האופרה והמלודרמה הביאה עימה ביקוש לקולות צחים, גבוהים וחזקים במיוחד.
מכיוון שהכנסייה אסרה על הסירוס במנזרים, ילדים רבים נותחו במרפאות כפריות או בתי חולים עירוניים. במרבית המקרים הניתוח בוצע בתנאים סניטריים מחפירים וללא הרדמה.
מרבית הילדים הגיעו ממשפחות עניות שהיו מוכנות להקריבם תמורת כסף או שמא האמינו כי זו האפשרות היחידה העשויה להציל את עתידם.
ברם, הסירוס עצמו לא היה ערובה להצלחת הבנים שחלקם הצטרדו, איבדו את קולם או פשוט התגלו כבלתי מוכשרים. מתוך אלפי מנותחים רק מעטים שמרו על קול יוצא דופן. נפשם של רבים נשברה, חלקם התאבדו, הסתגרו במנזרים או התדרדרו לזנות.

 

 

קיצו של עידן הקסטרטי

מנגד, אלו שכן זכו להצלחה ופרסום הרוויחו הון עתק, זכו להערצה ואפילו ניהלו מערכות יחסים עם נשים שלא היססו להינשא להם. (הניתוח אמנם פגע בפריונם אך לא מנע מהם לקיים בבגרותם יחסי מין).
קסטרטי רבים כמו סנזינו, פורפורינו, ניקולו גרימאלדי, פארינלי וקפארלי הפכו לאגדות חיות.
על גספרה פקיירוטי נאמר כי באחד הערבים גרם לחברי התזמורת להזיל דמעות למשמע קולו המלאכי.
שינויים בטעם המוזיקלי והאופראי והתפתחות התלבושות סימנו את תום עידן הקסטרטי בראשית המאה ה-19.
תפקיד האופרה האחרון שנתפר עבור קסטרטו ב-1825 היה "הצלבן במצרים" (Il crociato in Egitto).
את תפקידו של ארמנדו מילא הקסטרטו ג'ובאני בטיסטה ולוטי (Giovanni Battista Velluti 1780 – 1861).
הסיבה העיקרית להיעלמות הקסטרטי לא הייתה מוסרית, אלא פועל יוצא של הרומנטיזם שהעדיף פשטות וטבעיות על פני אשליה או עמימות קולית.

 

 

נשוב לקפארלי ולארמונו המעניין…

קפארלי כיכב על במות האופרה במשך מספר עשורים אך נודע גם כאיש מדון אלים, חם מזג וגס רוח.
המחזאי הוונציאני קרלו גולדוני והליבריתן הידוע פייטרו מטסטאזיו, שניהם מציינים בכתביהם את כשרונו המופלא ולצידו אופיו הנבזה. רבים הסיפורים המשקפים את אופיו הצבעוני והאמביוולנטי.
מסופר כי לאחר הופעה בוורסאי בפני לואי ה-15, קיבל קפארלי לאות הערכה קופסת הרחה מעוטרת לטבק.
מיוראנו רטן בפני השליח המלכותי כי הקופסא אינה נושאת את דיוקנו של המלך. וכאשר השליח הדגיש כי כבוד שכזה שמור רק לשגרירים, השיב הזמר: "אם כן, שהוד מלכותו יבקש מן השגרירים לשיר עבורו…"
בשנת 1739 במהלך קונצרט בכנסיית דונה רג'ינה , קפארלי הגיע לכדי מהלומות עם יריבו רג'ינלי.
בשנת 1741, הוא אף נלקח למעצר בזמן הצגת אופרה בתיאטרו סן קרלו, משום שצרח על הצופים, לעג ליתר הזמרים והתנהג בצורה מחפירה כלפי אחת הנשים.
מכל מקום, לאחר שצבר הון רב, רכש קפארלי אחוזה סמוך למקום הולדתו ובנה בנאפולי את הארמון הנהדר.
על התכנית ניצח האדריכל הנודע פרדיננדו סנפליצ'ה שיצר בין היתר שער מקושת מאבן פיפרנו.

 

 

בכתובת מעל השער הזכיר קפארלי את סיפורם המיתולוגי של התאומים אמפיון וזתוס שבנו את העיר תבאי.
עפ"י המיתוס, כאשר נטל אמפיון את הנבל (הלירה) שקיבל מהרמס והחל לפרוט עליו, נעתקו האבנים ממקומם בקסם הצלילים, ותפסו את מקומן על החומה זו לצד זו.
במשפט: "Amphyon Thebas, Ego Domum" ביקש הזמר הנרקיסיסט להתפאר:
"כפי שאמפיון בנה את תבי במיומנותו המוזיקלית הכבירה, אני בניתי את ביתי באמצעות מיתרי קולי".

 

 

חוקר הפולקלור, צ'רלס גודפרי לילנד כותב בספרו כי בשלב מסויים בחייו של קפארלי, נכתבה מתחת לכתובת, הערה שנונה ועוקצנית: ille cum, tu sine "הוא עם, אתה בלי".
ברמזה כי אמפיון ניחן במספר תכונות גבריות שלקפארלי כבר מזמן חסר.

 

ואין דרך יפה יותר מאשר לסיים עם אחד הקטעים הנהדרים מן הסרט "פארינלי".
הסרט העוסק בחייו של קרלו ברוסקי, זמר האופרה המסורס המפורסם ביותר בהיסטוריה.

 

 

 
פאלאצו מיוראנה: via Carlo De Cesare 15