כנסיית סן מיקלה באנאקאפרי – פנינת הבארוק של קאפרי

עמירם צברי|14 ביולי 2026

בפינה חבויה במרומי האי קאפרי, בין הסמטאות השלוות של אנאקאפרי, ניצבת כנסיית סן מיקלה (Chiesa di San Michele). הכנסייה המונומנטלית נחשבת לאחת מפנינות האמנות והאדריכלות המרשימות של הבארוק הנפוליטני. היא נבנתה בין השנים 1698-1719 ביוזמת הנזירה המקומית אמא סרפינה די‑דיו. מאחורי חזותה הצנועה מסתתר שילוב נדיר של אדריכלות מעודנת, עבודות סטוקו אלגנטיות ורצפת מאיוליקה שאין דומה לה באיטליה כולה.

 

 

הכנסייה מייצגת באופן מובהק את סגנון ה"בארוקטו", אותו מעבר קליל שבין הבארוק לרוקוקו, המאופיין בחן, תנועה ואור. האדריכל הנפוליטני דומניקו אנטוניו ואקארו, העניק לכנסייה את תכניתה המתומנת ואת כיפתה הייחודית. הכיפה דמוית כוכב, מוצפת אור טבעי ורך, החודר לכנסייה דרך החלונות הגדולים ופתחי האוקולוס.

 

 
סביב החלל המרכזי נפרשות שש קפלות, חלקן מעוצבות כקונכיות המוקדשות למרים הבתולה ולמלאכים השומרים. ואקארו עצמו אחראי גם לעיטורי הסטוקו, לחלונות השושנה, לכרובים ולעיטורי הקונכיות. מזבחות העץ הצבועים, המדמים שיש משובץ, משלימים את המראה האמנותי של המקדש.
 

 
אך גולת הכותרת של הביקור מחכה דווקא מתחת לרגליים, רצפת המאיוליקה משנת 1761 מתארת את גירוש אדם וחווה מגן עדן. זוהי סצנה דרמטית רחבת-ממדים, המתרחשת בתוך עולם שופע עצים, צמחים ובעלי חיים. כדי לראות את היצירה בשלמותה, יש לטפס לעליית הגג דרך גרם מדרגות לולייני. משם נפרש מחזה תיאטרלי של צבע, תנועה וסיפור מקראי חי. את הרצפה יצר לאונרדו קיאייזה, מגדולי אמני המאיוליקה שפעלו בנאפולי במאה ה-18. הרצפה השתמרה היטב לאורך השנים. כדי להגן על האריחים העדינים הותקנו סביב האולם המתומן מעברי עץ צרים. הם מאפשרים להתבונן ביצירה מקרוב, בלי לדרוך עליה. כיום משמשת הכנסייה את קהילת "ההתעברות ללא רבב", האחראית לשימורה ולטיפוחה.

 

 

מסדר הכרמליתים וסרפינה די-דיו (Serafina di Dio)

המזבח השמאלי, העשוי עץ פוליכרום, מוקדש למדונה דל כרמינה, גבירתנו של הר הכרמל. בציור שמאחוריו מתוארים המדונה, יוסף הקדוש ותרזה הקדושה מאווילה, שלוש דמויות מרכזיות במסורת הכרמליתית.
המסדר הכרמליתי נוסד במאה ה-12 בהר הכרמל. על פי המסורת, אליהו הנביא פעל במקום, ומורשתו הייתה מקור השראה למייסדי המסדר. בשלהי המאה ה-17 הניחה סרפינה די-דיו, ילידת נאפולי, את אבן היסוד לכנסייה. היא ייסדה שבעה מנזרים בדרום איטליה ופעלה להפצת דרכו המחמירה של המסדר. ההחלטה להקים את המנזר באנאקאפרי התקבלה בשנת 1683. היא נועדה להביע תודה למלאך מיכאל, שלפי המסורת נענה לתפילתה בעקבות הבשורה על הניצחון הנוצרי בקרב וינה.

 

 

כנסיית סן מיקלה באנאקאפרי – יצירות חשובות

מרבית ציורי הכנסייה נוצרו בראשית המאה ה-18, כחלק מתוכנית איקונוגרפית שנועדה להציג את עיקרי האמונה והמסורת הכרמליתית.משני צידי המזבח השמאלי מוצגים שני ציורי קנבס של פרנצ'סקו סולימנה (Francesco Solimena), מגדולי ציירי הבארוק הנפוליטני. היצירות מתאפיינות במשיכות מכחול נמרצות ובגוונים בהירים על רקע כהה. הראשונה מתארת את ישוע הנושא את הצלב ומתגלה ליוחנן יוסף הקדוש של הצלב (1719). יוחנן יוסף היה נזיר כרמליתי מן האי איסקיה, שנודע בענוונותו, בחיי הסיגוף שניהל ובניסים שיוחסו לו. בשנת 1789 הוכרז כקדוש.

 

 

היצירה השנייה מתארת את הבתולה המעניקה את הסקפולר החום לשמעון סטוק הקדוש (Simon Stock). לפי המסורת הכרמליתית, בשנת 1251 התגלתה "גבירתנו של הר הכרמל" לשמעון סטוק בעיירה איילספורד (Aylesford) שבאנגליה. היא העניקה לו את הגלימה החומה כסמל להגנתה ולבריתה עם בני המסדר.

 

 

במזבח העליון מופיעה דמותו של המלאך מיכאל, פרי מכחולו של ניקולה מלינקוניקו (Nicola Malinconico). מלינקוניקו התחנך בסדנתו של לוקה ג'ורדאנו, והשפעת סגנונו הדינמי והעשיר ניכרת היטב גם ביצירה זו.
לצד האפסיס מוצגים שני ציורים של ג'יאקומו דל פו (Giacomo del Po): "הערצת המאגים" ו"ישוע בגת שמנים". שתי היצירות מאופיינות בצבעוניות בהירה ובוהקת.
ציורים נוספים של פאולו דה מתאיס (Paolo de Matteis) מוקדשים למלאכים השומרים ולסיפורי הבתולה..

 

 

המלאך מיכאל – Quis ut Deus

מעל המזבח ובמקומות רבים בכנסייה מופיע הכיתוב Quis ut Deus (קְוִיס אוּט דֶאוּס). פירושו המילולי של הביטוי הלטיני הוא "מי כאל". זוהי שאלה רטורית, שמשמעותה: אין מי שישתווה לאל. מכאן נגזר גם שמו של המלאך מיכאל. במסורת הנוצרית נתפס מיכאל כמלאך לוחם. הוא מתואר כשהוא עוטה שריון, אוחז בחרב ומביס את כוחות הרשע. לעיתים מופיע הכיתוב Quis ut Deus על מגינו או על גלימתו. מיכאל, או סן מיקלה באיטלקית, הוא הפטרון הקדוש של האי קאפרי. שמו מונצח גם ב"מגילת סן מיקלה", ספרו הידוע של הרופא והסופר השבדי אכסל מונתה, שהתגורר באי.

 

 

רצפת גן העדן

מאיוליקה היא טכניקה שבה מציירים על שכבת גלזורה רכה לפני השריפה השנייה של האריח. במהלך השריפה נטמעים הצבעים בזיגוג ונוצרת יצירה מבריקה ועמידה, הנשמרת במשך מאות שנים. רצפת המאיוליקה של כנסיית סן מיקלה, המתארת את גירוש אדם וחווה מגן עדן, היא שהעניקה לכנסייה את פרסומה. בכניסה מופיע קרטוש המציין את שם האמן ואת שנת היצירה: לֶאוֹנַרְדוֹ קְיֵיזָה (Leonardo Chiaiesa), 1761.

 

בקרבת הפתח מתוארים בעלי חיים מוכרים, ובהם פרות, כבשים ועיזים. הדמויות המוכרות כמו מזמינות את הרועים והחקלאים העוברים בחוץ להיכנס לתוך הכנסייה. עז העומדת על סלע מזוהה עם האי קאפרי, ששמו נקשר לעיתים למילה האיטלקית קאפרה (Capra) – עז. לצדה מופיעים גם חד-קרן ויצורים אקזוטיים בעלי חזות אנושית, שאינם משתתפים בסצנה הדרמטית.

 

 

השקנאי, המתואר סמוך למזבח, מסמל את ישוע המקריב את עצמו למען האנושות. על פי מסורת נוצרית עתיקה, הוא נחשב למי שמזין את גוזליו בדמו. משום כך הפך לסמל של הקרבה, חמלה וגאולה. הדימוי מופיע גם ב"גן העדן" של דנטה (קנטו 25, שורה 113): "הִנֵּה הָאִישׁ, יֵשׁוּעַ הַשַּׂקְנַאי…"
מקורו של הסמל, ככל הנראה, בהתבוננות בשקנאית המזינה את גוזליה מן השק שבמקורה. השק נראה כקרע בחזה, ובעת העתיקה סברו בטעות כי הגוזלים ניזונים מדם אמם. לכן הפך השקנאי לסמל מרכזי של טקס המיסה, סעודת האדון. הסמל מבטא את הקרבתו של ישוע, על פי דבריו בסעודה האחרונה, כאשר העניק לתלמידיו את הלחם והיין כסמל לגופו ולדמו.

 

 

כנסיית סן מיקלה באנאקאפרי – סצנת הגירוש

במרכז הרצפה מופיעה סצנת גירושם של אדם וחווה מגן עדן. הנחש המתפתל על עץ הדעת מייצג את השטן. משני צדיו מופיעים הירח והשמש ויוצרים מסגרת קוסמית. מעט מתחתיו יושב המלאך מיכאל על ענן. ביד אחת הוא אוחז בחרב, ובידו השנייה מצביע לעבר חווה. היא מביטה בו בתחינה, בעוד אדם נמלט בבהלה. בעלי החיים סביבם מתוארים בתווי פנים אנושיים. הם מרמזים על חולשות האדם ועל חטאיו. בכך הם משקפים את הדוקטרינה הנוצרית. בין בעלי החיים בולטים חד-הקרן, המסמל טוהר וצניעות, והתנין, המייצג בעיניו העצומות ובפיו הפעור את פיתויי השטן.
 

 

לתצפית הטובה ביותר מומלץ לעלות אל אזור העוגב. משם נפרשת רצפת המאיוליקה במלוא הדרה, כפי שתכננו יוצריה לפני יותר מ-250 שנה. בכנסיית סן מיקלה משתלבים אדריכלות, אמנות וסמליות דתית לכדי יצירה אחת מרהיבה. זוהי פנינה נסתרת של אנאקפרי, ומן העדויות היפות ביותר לעושרו של הבארוק הנפוליטני.