ויג'באנו (Vigevano) – התרומה היהודית לרנסנס האיטלקי

עמירם צברי|17 ביולי 2021

כ- 30 קילומטרים דרומית-מערבית למילאנו שוכנת ויג'באנו (Vigevano), אחת מערי חבל לומברדיה המרתקות.
ויג'באנו היא השנייה בחשיבותה הסוציו-אקונומית בנפת פאביה.
עיר אמנות קטנה המונה כ-66 אלף תושבים, הידועה גם כבית ייצור היסטורי להנעלה איטלקית ואחת ממרכזי המחוז החקלאי לומלינה (Lomellina), הידוע בשדות האורז הנרחבים.

 

 

פיאצה דוקאלה, כיכר הדוכסים

פיאצה דוקאלה (Piazza ducale) האלגנטית וההרמונית היא ללא ספק ליבה הפועם של העיר.
הכיכר המלבנית (134 מ' על 48 מ') היא יצירת מופת של האדריכלות הלומברדית ואחת הדוגמאות החשובות לכיכר רנסנס. הפיאצה נבנתה בין השנים 1492-1494, בהוראת דוכס מילאנו לודוביקו "איל מורו" ספורצה.
הקמת הכיכר הייתה למעשה חלק מתכנית רחבה לקידום מעמדה של העיר והסביבה הכפרית לאחד ממושבי החצר המפוארים של הדוכסות.

 

 

כדי לתרגם את שאיפותיו למציאות, השתמש לודוביקו בדמויות מפתח כמו לאונרדו דה וינצ'י ודונאטו ברמנטה.
הכיכר תוכננה לשמש כפרוזדור מלכותי למצודה (Sforzesco) ולשם כך הופקעו ונהרסו מבנים לא מעטים.
עם סיום הפרוייקט השאפתני הפך רובע המסחר ההיסטורי לכיכר הדורה ואלגנטית, המוקפת משלושת צידיה בארקדות מקושתות ומעוטרת בתמשיחי קיר מעודנים וחלונות אחידים.
את המראה האחיד והרציף קטעו רק החזית האלכסונית של הקתדרלה (המסתתרת היום מעבר לחזית הבארוק המרהיבה) וכֶּבֶשׁ הגישה למגדל המצודה (Torre del Bramante) שבמקור חדר לכיכר והעניק צביון דומיננטי למגדל החולש ממעל.
הכיכר נחנכה באוקטובר 1494 במהלך ביקורו של שארל השמיני, מלך צרפת.

 

 

בשלהי המאה ה -17 נעשו מספר שינויים ע"י חואן קָארָאמוּאֶל אי לוֹבּקוביץ (Juan Caramuel y Lobkowitz).
האדריכל הספרדי החליף את כֶּבֶשׁ העלייה למגדל בגרם מדרגות יחיד ותכנן מחדש את חזית הקתדרלה בסגנון הבארוק.

 

 

בשנת 1731 הונח בצידה המערבי של הכיכר פסלו של יאן הקדוש מנפומוק (סן ג'ובאני נפומוקנו).

 

 

הבנקאים היהודים ותרומתם להתפתחותה של ויג'באנו

בראשית המאה ה-15, התיישבה בויג'באנו משפחת בנקאים יהודית ממוצא צרפתי (Galli).
בני משפחת גאלי עסקו במתן הלוואות (איסור ידוע בנצרות) ובין היתר הלוו כספים לשליטי ודוכסי מילאנו, משפחות ויסקונטי וספורצה שאף התגוררו במקום. (לודוביקו עצמו יליד ויג'באנו).
המשפחה קבעה את מושבה בעיר החל משנת 1435.

 

 

בצידה האחד של פיאצה דוקאלה ניצב המגדל של ברמנטה (Torre del Bramante).
דונטו ברמנטה שהה בעיר בין השנים 1492-1496 בהזמנת לודוביקו איל מורו וככל הנראה הוא שקבע את תבניתה העירונית של הכיכר. האדריכל הנודע פעל בשירות משפחת ספורצה, כאדריכל, צייר ומהנדס בימי שלטונו של לודוביקו, במקביל לעמיתו לאונרדו דה וינצ'י.
בניית המגדל שהחלה מאות שנים קודם לכן, הסתיימה הודות לתרומתם של הבנקאים היהודים.
בני משפחת גאלי אף סייעו בתשלום הנדוניה של ביאנקה מריה שנישאה ב-1441 לפרנצ'סקו ספורצה ומימנו את תעשיית הצמר של ויג'באנו.

 

 

 

סיפורו של דאטילו גאלי

אחד הסיפורים המרתקים על קהילת יהודי ויג'באנו נוגע לבן המשפחה, דאטילו גאלי (Datilo Galli).
הבנקאי היהודי זכה בפריבלגיות מרחיקות לכת בשל הסכמי ה'קונדוטה' שחתם ב-1435 עם משפחת ספורצה.
ההסכמים ככל הנראה, פטרו את דאטילו מענידת טלאי הזיהוי היהודי.
דאטילו שעסק במתן הלוואות והתגורר בעיר, זכה להגנת הדוכס פרנצ'סקו ספורצה שסייע לו כאשר אחד מתושבי העיר או פרנסיה התעכב בהחזר ההלוואה שנטל ממנו.
ידועים מספר מקרים בין השנים 1440-1460, בהם התערב הדוכס לטובתו ופסק להשיב לו את כספו.

 

 

בשנת 1450 עתר דאטילו לדוכס בשל התנגדותו הנחרצת לענוד על זרועו השמאלית את טלאי הזיהוי היהודי.
העניין החל ב 25 בינואר 1450 כאשר מועצת ויג'באנו הורתה לדאטילו ובני משפחתו לענוד סימן זיהוי והתרתה בהם לבל יצאו מפתח ביתם בלעדיו, כשעל הפרק עמד קנס של מטבע פלורין.
הצו, באופן מפתיע, התייחס רק לדאטילו ובני משפחתו ולא לכלל הקהילה.
נראה כי הקומונה סימנה את דאטילו כמטרה משום שחבה לו כסף או ניסתה לעכב או להימנע מהחזר החוב.
בדרך זו, ביקשה המועצה להטיל באיש מורא, ע"י סימונו בעיגול צהוב, שהתייחס בדר"כ לחטא לקיחת הריבית.
אלא שדאטילו לא נרתע ופנה לדוכס פרנצ'סקו ספורצה שידאג להחזר הלוואותיו.
המועצה עשתה מאמצים נוספים, ופרסמה באותה שנה חמישה אדיקטים, שכולם הופנו אליו וכללו איומים פיננסיים ואפילו הגלייה. אלא שכל האזהרות נפלו על אזניים ערלות, דאטילו סירב בכל תוקף לענוד את הטלאי.
למרבה הצער אין כל מסמך שיכול היה להאיר אור על מחשבותיו בעניין, אך אי הציות מרמז כי דאטילו לא חש מאוים מהחלטות המועצה.
האם זה נבע משום שהרגיש בטוח שהדוכס עומד מאחוריו? בהחלט יתכן.
פרנצ'סקו, ככל הידוע נהג להתערב לעתים קרובות בענייני יהודים ולא אחת פסק לטובתם, דבר שתרם כמובן להרחבת יוקרתו סמכותו גם בקרב המיעוטים ואוכלוסיות השוליים שבדוכסות.

 

סמל יהודי ברחבת הכניסה לקתדרלה

אם תסתכלו היטב, תבחינו ב'מגן דוד' המשובץ ברחבה הסמוכה לדואומו, המרוצפת בחלוקי אבן מגדות נהר הטיצ'ינו הסמוך. עפ"י מספר תאוריות מדובר במחווה למשפחת גאלי ולקהילה היהודית שהתגוררה בעיר ותרמה רבות להתפתחותה הכלכלית בימי הרנסנס.
ויה רונקאלי הסמוך (Via Roncalli) הידוע גם היום בכינויו הגטו (Ghetto), אף הוא משמש עדות ניצחת לנוכחות היהודית בויג'באנו. שלא במפתיע, שם המשפחה היהודי ויג'באני נגזר משמה של העיר ויג'באנו, (כפי שמקור משפחת טולדנו הוא מן העיר טולדו שבספרד).

 

 

 

איל דוטורה רוסו, הרופא היהודי שהפך לראש העיר

ואם ביהדות עסיקנן, בויג'באנו חי ופעל במחצית הראשונה של המאה ה -20, רופא יהודי מפורסם בשם לאון רודיך (Leone Rudich). איל דוטורה רוסו, כפי שכונה בפי התושבים בשל צבע שיערו האדמוני, נולד בשנת 1905 ביאשי רומניה, למשפחה ממוצא יהודי.
לאחר שתי שנות לימוד באוניברסיטת בוקרשט, עבר רודיך ב- 1925 לפאביה, שם השלים את לימודי הרפואה.
ב-1930, מיד עם הסמכתו שימש כרופא בבית החולים של ויג'באנו והתיישב בעיר לצמיתות בשנת 1932.
לאחר שקיבל אזרחות איטלקית, נשא רודיך לאשה את לוצ'יה גואסטלה אחייניתו של הלוטננט קולונל אנריקו גואסטלה (Enrico Guastalla), ששירת תחת גריבלדי בקרבות לאיחוד איטליה ונבחר לפרלמנט האיטלקי.
ברם, כאשר הודח מוסוליני מראשות הממשלה בשנת 1943 וחלקה הצפוני של איטליה נכבש בידי הגרמנים, לאון ומשפחתו נמלטו ומצאו מקלט בשווייץ השכנה.
ב- 25 באפריל 1945, לאונה שב לויג'באנו, ומלבד עיסוקו כרופא, מילא שורת תפקידים פוליטיים וציבוריים, ביניהם: חבר מועצה, סגן ראש העיר וראש העיר בפועל.

 

 
בין המקורות בהם השתמשתי:
Marking the Jews in Renaissance Italy: Politics, Religion, and the Power of Symbols / Flora Cassen

 

אהבתם? שתפו באהבה