פריז: גן ג'וזף מיניירה (Joseph Migneret) פנינה נסתרת בלב המארה

עמירם צברי|26 באפריל 2025

בלב הרובע היהודי ההיסטורי, בין סמטאות המארה (Marais) הקסומות, מסתתרת פינה חבויה ושלווה, גן ג'וזף מיניירה (Joseph Migneret). מאחורי הגן הציבורי יוצא הדופן עומדת היסטוריה מרתקת, ארכיטקטורה עתיקה וטראומה קולקטיבית שצרובה בזיכרון המקומי.

 

 

גן נסתר בלב פריז

הגן האינטימי שוכן בלב הרובע הרביעי של פריז, בין רחוב פרנק בורג’ואה (rue des Francs-Bourgeois) לרחוב רוזייה (rue des Rosiers), שם נמצאת גם הכניסה הראשית. הוא משתרע על פני כ-2,135 מ"ר.
הגן נוצר בין השנים 2007-2014, בעקבות איחוד שלושה גנים פרטיים של בתי אחוזה היסטוריים מן המאה ה-17 (Hôtel particulier). כתוצאה מכך, הגן מחולק לשלושה אזורים נפרדים, שלכל אחד מהם אופי ייחודי משלו.
 

שלושת חלקי הגן

הגן הראשון: בחלקו האחורי של אוטל דה קולנג' (Hôtel de Coulanges)

החלק הגדול ביותר בגן כולל מדשאה רחבת ידיים ומוצלת למחצה. במרכזו ניצבים משחקי עץ לילדים ורביעיית עצי ליבנה. הגן מוקף שבילים ומרופד בשיחי נוי וספסלי ישיבה. סביבו נטועים צמחים מרהיבים ומגוונים. ביניהם תמצאו קני פרובנס, ציאנתוס כחול, עצי תפוז מקסיקני ריחניים, קרניות, בן-אפר, זיף-נוצה ומלעניאל.
 

 
מכאן נחשפת ארובת לבנים אדומה, שמתנשאת לגובה של 35 מטר. הארובה שימשה בעבר את אגודת האפר (Société des Cendres). מדובר בקבוצת תכשיטנים, צורפים ושענים שהתיישבו במארה. הם עסקו באיסוף ובעיבוד פסולת ונשורת מבתי מלאכה שבהם יוצרו מתכות יקרות. כיום מושכר המבנה לבוטיק יפני.

 

 

 

הגן השני: בחלקו האחורי של אוטל בארב (Hôtel Barbes)

החלק האינטימי והקטן ביותר של הגן מסתתר בפינה מוצלת ונסתרת. שביל צר חולף בדממה בין תאנה זוחלת לגזעו הזקוף של עץ ערמון. לצידיו פזורים מקומות ישיבה נעימים ונקודות מנוחה מוצלות, המזמינות לעצור לרגע ולהתמסר לשלווה.

 

 

הגן השלישי: בשטחו של אוטל ד'אלברה (Hôtel d’Albret)

החלק של הגן הפונה לרחוב רוזייה משמש כגן קהילתי פעיל. בתוכו צומחת צמחייה מטופחת, המתאפיינת בגיזום בשיטת אספלייה (Espalier). זו טכניקה שבה מגדלים עצים או שיחים בצורה שטוחה, כמעט דו-ממדית. לרוב מצמידים אותם לקיר או לסורג, תוך שמירה על דפוס גאומטרי מסודר ואסתטי. השיטה משלבת יופי עם פונקציונליות, חוסכת במקום ומקלה על תחזוקה וקטיף..

 

 

גולת הכותרת של החלק הזה היא שריד מגדל מהמאה ה־13. המגדל היה אחד מתוך 77 שנבנו כחלק מחומת פיליפ אוגוסט שהקיפה את פריז. עבודות החישוף במקום היו מורכבות במיוחד. הן דרשו פירוק מדויק וזהיר של המגדל, רק כדי לחלץ את גזעה העיקש של איילנתה בלוטית. עם השנים שינה המגדל את ייעודו. בתחילה שימש כפינת אוכל פתוחה בבית המידות, אחר כך הפך לקפלה. כיום הוא מוגדר כמונומנט היסטורי.

 

 

 

מעבר מקורה מחבר בין המגדל לרחוב רוזייה (Rue des Rosiers), ומוליך את המבקרים החוצה.

 

 

גן על שם חסיד אומות עולם

בשנת 2014 העניקה העירייה לגן את שמו של ז’וזף מיניירה (Joseph Migneret). מיניירה שימש כמורה ומנהל בית הספר הוספיטלייה סן-ז’רווה ששכן במרחק צעדים ספורים מהגן. בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת, עמד מיניירה בראש בית הספר. רבים מתלמידיו בתקופה זאת היו יהודים.

 

 

ביולי 1942, לאחר מצוד המוני, נעצרו למעלה מ-13,000 יהודים בידי משטרת וישי. מרבית העצורים רוכזו במתחם אצטדיון "ולודרום ד'איבר" (Vélodrome d'Hiver). משם נשלחו למחנות ריכוז והשמדה. בין העצורים נמנו גם 165 מתלמידי בית הספר. כולם נרצחו באושוויץ. מיניירה ששמע על גורל תלמידיו, החל לפעול בנחישות. הוא הצטרף לרשת מחתרתית. הנפיק מסמכים מזויפים, הסתיר ילדים בבתי מסתור וסייע לבני משפחותיהם להימלט מהגירוש. מיניירה נפטר זמן קצר לאחר תום המלחמה. הכאב על גורל תלמידיו שבר את לבו. מסירותו ואומץ ליבו הצילו חיים רבים. בשנת 1990 הוכר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.
 
על המורה המסור תקראו בהרחבה באתר יד ושם
 ז'וזף מיניירה, מורה ומנהל בפריס, חסידי אומות העולם, יד ושם 
 

 

אנדרטה לזכר הפעוטות

בשנת 2015 הוצבה בגן אבן זיכרון (אַסְטֶלָה) מרגשת. האבן מנציחה את זכרם של 101 ילדים קטנים שנספו בשואה. הם היו צעירים כל כך, שטרם הספיקו ללמוד בבית הספר. את האבן חנכה קתרין ויו-שרייה (Catherine Vieu-Charier), סגנית ראש עיריית פריז. על האבן נחרט טקסט מצמרר, שמזכיר את הנורא מכל:
"לאחר שנעצרו בידי משטרת ממשלת וישי, שותפי הכובשים הנאצים, יותר מ-11,000 ילדים גורשו מצרפת בין השנים 1942 עד 1944, ונרצחו במחנות המוות רק משום שנולדו יהודים. יותר מ-500 מהם חיו ברובע הרביעי. ל-101 עוללים לא ניתנה מעולם ההזדמנות ללמוד בבית הספר."

 

 

מקום של שקט וזיכרון

גן ז’וזף מיניירה הוא הרבה יותר ממקום ירוק ונעים בלב פריז. הוא מחבר בין צמחייה שופעת, אדריכלות עתיקה ופרק כואב אך מעורר השראה מההיסטוריה של העיר. זהו גן של יופי, מרגוע וזיכרון.