עמודי המחט (Guglie) של נאפולי

עמירם צברי|29 במרץ 2018

כאשר תצעדו ברחובותיה העתיקים של נאפולי, קרוב לוודאי שתפגשו בדרככם את אחד משלושת עמודי המחט המונומנטלים המתנשאים מעל המרכז ההיסטורי, הצ'נטרו סטוריקו.
חרוטי הענק או הגוּלְיֶה (Guglie) המכונים "עמודי מגפה" נבנו בכל רחבי אירופה במאות ה-17 וה-18 כדי לציין את ניצחון הנצרות על המגיפה.
העיטורים ותבליטי העמוד העשירים הם מאפיין מובהק של ארכיטקטורת הבארוק.
אלא שלא תמיד מתייחסים העמודים למגיפה, לעיתים קרובות מדובר באסונות כמו רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש, או רק לשם הפגנת אמונה גלויה, בקשת כפרה, נדר או גמול.
במקרים רבים קרויים העמודים בשמו של הקדוש הניצב בראשם.

 

 

נסקור בקצרה את שלושת העמודים המפורסמים:

הגוּלְיָהֶ (Guglia) די סן ג'נארו (1636 – 1650)

עמוד השיש הוא פרי עבודתו של קוזימו פנצאגו (Cosimo Fanzago), אדריכל הבארוק הנפוליטני הגדול ביותר.
העמוד הוקם כדי לציין את תשועת העיר ע"י סן ג'נארו לאחר רעידת האדמה הגדולה של 1631.
העמוד ניצב בכיכר ריאריו ספורצה (Piazza Riario Sforza) מרחק קצר מן הקתדרלה של נאפולי (הדואומו).
האנדרטה מורכבת מעמוד מרובע ועליו גווילים גדולים המסתיימים בכותרת יונית מעוטרת.
בראש האנדרטה ניצב פסל ארד של הפטרון סן ג'נארו, יציר כפיו של תומאזו מונטאני (Tommaso Montani). על הבסיס תגליף של הסירנה פרתנופה הנושאת מגן ועליו מילות הוקרת תודה לקדוש.

 

 

הגוּלְיֲה די סן דומניקו

הגוּלְיָהֶ די סן דומניקו או העמוד של דומניקוס הקדוש (1656- 1737), הניצב בכיכר סן דומניקו מג'ורה הוקם אף הוא כאות הוקרה לקדוש שהביא לקיצה של מגפת הדבר ב 1656.
גם במקרה זה, העמוד היה פרי תכנונו של קוזימו פנצאגו.
על הביצוע היה אמון האדריכל המלכותי, פרנצ'סקו אנטוניו פיקיאטי (Francesco Antonio Picchiati), שהשהה את קצב העבודות מתוך דאגה לחורבות העיר הקדומה נֵאָפּוֹלִיס הקבורה מתחת לאתר.
עד אז, העמוד הגיע לכדי מחצית מגובהו הנוכחי. רק בשנת 1737 הושלם העמוד על ידי האדריכל דומניקו אנטוניו וקארו (Domenico Antonio Vaccaro), תחת חסותו של קרלוס השלישי, מלך בורבון הראשון של נאפולי.
עמוד זה הוא למעשה עמוד המגיפה היחידי מבין השלושה.

 

 

לאנדרטה דמוית הפירמידה שלושה בסיסים (פדסטלים) זה על גבי זה.
הראשון הוא מסלע וולקני מעשה ידי פנצאגו, והשניים מעליו – מאבן טוף עם עיטורי שיש והקדשות – הם של אנטוניו וקארו.
על העמוד תבחינו בסמלי העיר נאפולי, המסדר הדומיניקני, מלכי ספרד ובית אראגון.
בפדסטל השני סירנה בעלת שני זנבות, ובצידי הפדסטל השלישי רביעיית קופידונים שמנמנים ("פוטי").

 

 

 

בראש העמוד מתנוסס פסלו של דומיניקוס הקדוש מקים מסדר "האחים המטיפים", הידוע בתור המסדר הדומיניקני.
לפסל נאספו תרומות בין היתר מחברי המסדר הדומיניקני.

 

 

הגוּלְיָהֶ דל אימאקולאטה

הגוּלְיָהֶ דל אימאקולאטה, עמוד הבתולה של העיבור הקדוש (1747- 1750) במרכז פיאצה ג'זו נואובו, הוקם תחת קרלוס השלישי.
קרלוס ביקש לאפשר לאנשי נאפולי להעריץ את פסל העיבור הקדוש, מבלי שיצטרכו להיכנס לכנסיית ג'זו נואובו, שם שכן הפסל.
המטיף הישועי רב ההשפעה פרנצ'סקו פפה (Francesco Pepe), סירב לקבל את תמיכת בית המלוכה ומימן את בניית העמוד מתרומות הציבור, לציון דבקותו של המסדר במרים וכסמל מוחשי לעצמתו.

 

 

העמוד תוכנן על ידי ג'וזפה ג'נואינו (Giuseppe Genoino) בהשראת האובליסקים המצריים.
לעבודת הפיסול היו אחראיים מתיאו בוטיליירי (Matteo Bottiglieri)
ופרנצ'סקו פאגאנו (Francesco Pagano). פיתוחי האבן הנהדרים מציינים את סיפורי הבתולה ודמויותיהם של קדושי הישועים, ונחשבים ליצירת מופת בפיסול הבארוק הנאפוליטני של המאה ה-18.

 

 

מה שהקל על הצבת העמוד היה קיומה של אנדרטה קודמת באתר, פסל פרש של פיליפ החמישי מלך ספרד, שנהרס בחלקו בשנת 1707, כאשר שלטון בית המלוכה הספרדי בנאפולי הגיע לקיצו.

 

 

הרעלה של האימאקולטה או צלליתו של מפיסטו?

יודעי דבר מספרים כי כאשר תגיעו לפיאצה דל ג'זו נואובו בנאפולי סמוך למועד השקיעה ותפנו מבט לעבר צידו האחורי של פסל האימאקולטה החולש על הכיכר מלמעלה, תבחינו לאט לאט כיצד הרעלה המכסה את פניה של הבתולה מתמזגת עם דמות שונה בתכלית: צלליתו של מלאך המוות הנושא בידו חרמש.
תוכלו להתנער מן התחושה המאיימת רק כאשר תתרחקו מעט מן המקום.
האם מדובר באשליה אופטית או תכלית דתית כלשהיא?
האגדה על דיוקנה הכפול של האימקולטה היא בהחלט סיפור מרתק המסעיר את דמיונם של רבים.
הועלו השערות שונות ומשונות: ישנם המייחסים את העניין לבונים החופשיים, אחרים גורסים כי הבדיחה המרושעת תוזמנה ע"י משפחת הנסיכים מסנסוורינו שנאלצו לוותר על ארמונם לטובת כנסיית ג'זו נואובו.
הישועים שמרו רק על חזית המבנה כתזכורת לימי זוהרה של המשפחה המפוארת שכל נכסיה הוחרמו בשל מעורבותם בקונספירציה נגד פרדיננדו הראשון, מלך נאפולי (פראנטה מאראגון).