לפני מאות שנים פרחה בליבה של קטניה קהילה יהודית תוססת, אחת מני רבות בדרום איטליה.
אך הגירוש הספרדי, התפרצות האתנה ורעידת אדמה אחת, חזקה במיוחד, איימו למחוק אותה מן המפה. וכשנדמה שנותרו רק צללים ושברי זיכרון, לפעמים דווקא אז נרקם פרק חדש ומפתיע.
אז אם חשבתם שסיפורה של יהדות קטניה התפזר עם ענני האפר הוולקני, חכו לסוף המפתיע.
תור הזהב של יהדות קטניה
הנוכחות היהודית בקטניה מתועדת כבר מהמאה ה־3 לספירה, אך רק בימי הביניים הפכה הקהילה לשחקן מרכזי ומשפיע במרקם החברתי והכלכלי של העיר. בסוף המאה ה-13 התרחבה הקהילה והתמקמה בעיקר באזור נהר האמנאנו (Amenano). במקום זה, הסמוך לכיכר הדואומו ולרחוב ויה ויטוריו אמנואלה, צמחה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת. בשיאה, מנתה הקהילה כ־200 משפחות, שהשתלבו היטב בכל תחומי הכלכלה המקומית. היהודים הצטיינו בגידול וטוויית משי, בצביעת בדים, ובעבודות מגוונות: כריכת ספרים, ייצור כלי נשק, רתמות, נפחות, סחר בתבלינים, הלוואות בריבית ועוד. הם החזיקו בנכסים, שילמו מיסים למנזר סנטה מריה נובאלוצ'ה (Santa Maria Novaluce), והיו כפופים לזכויות שליטה שהוענקו למנזר עוד במאה ה־13 על ידי המלך פרידריך השני. מתוך מגוון המקצועות, בלט במיוחד תחום הרפואה, ובאופן יוצא דופן, גם נוכחות נדירה של רופאות יהודיות: וירדימורה (Virdimura), רעייתו של פסקואלה דה מדיקו מקטניה, שטיפלה במחלות פנימיות; ובלה דה פייה (Bella De Paija da Mineo) כירורגית שפעלה ברחבי ממלכת סיציליה.
מזרקת אמנאנו (Fontana dell'Amenano),איזור משכנה הקדום של יהדות קטניה
צילום עמירם צברי©
בתקופה זו נבנתה גם טירת אורסינו (1239–1250), ביוזמת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. האדריכל שתכנן אותה, ריקרדו דה לנטיני, היה ככל הנראה יהודי מומר. המגדל הימני בטירה מעוטר בשתי חנוכיות עשויות חלוקי נחל, ובחזית המזרחית מופיע חותם שלמה. סמלים שנועדו כנראה לשמש כהגנה רוחנית על המבצר. אבל אלה אינם הסימנים היחידים לנוכחות יהודית בקטניה. במוזיאון העירוני שבטירה שמור אוסף כתובות קבורה יהודיות מהמאה ה־4 וה־5 לספירה, בלטינית וביוונית. ביניהן בולט לוח קבורה של אורליוס שמואל (Aurelius Samuele) ורעייתו לאזיה ארינה (Lasie Erine), שנפטרה בגיל 23 בשנת 383 לספירה. הכתובת נפתחת במילים "שלום על ישראל" בעברית, וממשיכה בלטינית. עדות חיה לעושר התרבותי-לשוני של יהדות קטניה הקדומה.
מנורה מחלוקי נחל בת תשעה קנים (חנוכיה) על המגדל הימני, טירת אורסינו, קטניה
G.dallorto via Wikimedia Commons
חותם שלמה מעל החלון בחזית המזרחית של טירת אורסינו (Castello Ursino)
צילום עמירם צברי©
השכונות שנעלמו בלבה: סופה של קהילה תוססת
הקהילה היהודית בקטניה התגוררה בצפון-מערב העיר, באזור המשתרע בין הרחובות ויה אנטונינו די סנג'וליאנו (Via Antonino di Sangiuliano), ויה פלבישיטו (Via Plebiscito) וויה אתנאה (Via Etnea).
היהודים חיו בשני רובעים עיקריים, שקיבלו שמות יהודיים מובהקים:
הג'ודקה סופרנה (Judeca Suprana) – השכונה העליונה, שנפרשה במעלה הסמטאות הצרות של ויה סנטה ברברה (Via Santa Baranara), ויה ריקופרו (Via Recupero) וויה בליה (Via Bellia).
הג'ודקה סוקטנה (Judeca Suctana) – השכונה התחתונה, שנמתחה בין הנהר אמננו (שכונה אז ג'ודיצ'לו, "הנהר הקטן של היהודים") עד אזור כיכר סן פרנצ'סקו ד'אסיזי.
בקטניה פעלו גם שני בתי כנסת (מסקיטות):
מסקיטה די סוסו (Meskita di Suso) – ששירת בעיקר את תושבי השכבות העניות.
מסקיטה פיצ'ולה (Meskita Picciula) – מבנה גדול יותר בלב העיר, ששימש גם למפגשים מסחריים.
אך החיים היהודיים התוססים הללו נגדעו באחת בשנת 1492, כאשר סיציליה סופחה לממלכת ספרד וצו הגירוש הספרדי הגיע גם לקטניה. היהודים נדרשו לעזוב את האי תוך שלושה חודשים או להמיר את דתם. רבים ניסו להיטמע ולהתנצר, אחרים ברחו צפונה, אך הקהילה היהודית הגדולה של קטניה התפרקה והתפזרה.
ואם לא די בגירוש, גם השרידים הפיזיים נמחו כליל. בשנת 1669, התפרצות עזה של האתנה כיסתה את רובעי הג'ודקה בזרמי לבה. ומה שהאש לא שרפה, רעידת האדמה ההרסנית של 1693 מיהרה להשלים, ומחקה את הרחובות, המבנים, הסמטאות ובתי הכנסת עד היסוד. היום, כמעט בלתי אפשרי לזהות את מיקומם המדויק של הרובעים היהודיים ורק שברי זיכרון, עדויות ארכיאולוגיות בודדות ושמות רחובות רומזים על מה שהיה כאן פעם.
זכרון מהעבר: ויה בליה (Via Bellia) בה שכן בית כנסת יהודי
צילום עמירם צברי©
טירת לאוקטיה: הסוד שמאחורי החומה
במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 שבו יהודים לקטניה, הפעם בהיקף צנוע. רבים מהם היו סוחרים ממזרח אירופה, שנמשכו אל אדמת הלבה הפורייה של סיציליה והגיעו לייצא תוצרת חקלאית לארצות מוצאם. באותה תקופה, כך מספרים, בנה סוחר יהודי עשיר את טירת לאוקטיה (Castello di Leucatia), מתנת חתונה לבתו אנג'לינה. המבנה המרשים עוטר במגני דוד לאורך שינות החומה והצריחים, תזכורת גאה לזהות יהודית.
אלא שהסיפור קיבל תפנית טרגית: אנג'לינה התאהבה בבן דודה אלפיו, צעיר חסר אמצעים שעבד אצל אביה. מתוך חשש לאבד את פרנסתו, בחר אלפיו לוותר על אהבתו. האב, בינתיים, החליט להשיא את בתו לעורך דין עשיר, מבוגר ממנה בעשור. אנג'לינה ניסתה להתנגד, אך כשהבינה שאין מוצא אחר, עלתה לקומה השלישית בטירה וקפצה אל מותה.
טירת לאוקטיה (Castello di Leucatia), מגן דוד בצריח וטרגדיה יהודית נשכחת
מקור התמונה ויקימדיה
"דלת הרפאים" של קטניה: אגדה אורבנית או סיפור הצלה שכשל
המרכז ההיסטורי של העיר מסתיר גם פרק מצמרר מתקופת השלטון הפשיסטי. ממש בסמוך לקתדרלה, בין קירות האבן של העיר העתיקה, מסתתרת "דלת רפאים", מעבר סודי שנועד להציל יהודים מהרדיפה. ההיסטוריון המקומי ג'אני סינרי (Gianni Sineri) מספר כי בשנת 1938, עם פרסום חוקי הגזע, ערכה הממשלה מפקד אוכלוסין כדי לאתר יהודים. רבים נתפסו ונרצחו, אך כ-75 יהודים פשוט נעלמו. לדבריו, אנשי כנסייה, סייעו להם להימלט דרך דלת נסתרת סמוך לקתדרלה. המעבר הסודי הוביל מרחוב ויטוריו אמנואלה 175 לרחוב גריבלדי, שם מצאו היהודים מקלט. אבל גם מעבר סודי לא יכול היה לעמוד בפני חמדנות. השלטון הפשיסטי הבטיח תגמול נדיב למי שיסגיר את הנמלטים. בסופו של דבר, מרגל מקומי הצביע על מקום המסתור. הוא זכה לשבח, אך לא לפרס שהובטח לו. צדק פואטי, אבל קטן מדי.
דלת הסתרים, מימין למסעדה ברחוב ויה ויטוריו עמנואלה 175
צילום עמירם צברי©
יהדות קטניה: פרק חדש, תפילה חדשה
אבל כמו בכל אגדה טובה, גם לסיפור הזה מגיע סוף מלא תקווה.
ב־28 באוקטובר 2022, יותר ממאה שנה לאחר בנייתה, זכתה טירת לאוקטיה לפרק חדש ומרגש. באירוע חגיגי במיוחד, הוכנס למבנה ספר תורה, מתנה נדיבה מקהילת "אוהב שלום" בוושינגטון, ובכך נחנך בית הכנסת הראשון בקטניה. נכון לעכשיו, הקהילה היהודית בקטניה עדיין אינה מוכרת על ידי איגוד הקהילות היהודיות באיטליה (UCEI), והנושא מצוי בהליכים משפטיים. ובכל זאת, יש משהו מרגש ומעורר תקווה בלשמוע קול של תפילה, ולראות חיים יהודיים מתחדשים במקום שבו כמעט ונשכחו.
בסרטון הבא תוכלו להתרשם מן המעמד החגיגי של הכנסת ספר התורה לבית הכנסת בקטניה: