הספרייה המלכותית של טורינו היא אחד ממוסדות התרבות החשובים ביותר בעיר. עם למעלה מ- 200,000 כרכים, מפות עתיקות, תחריטים ורישומים, ביניהם "הדיוקן העצמי" המפורסם של לאונרדו דה וינצ'י.
הספרייה מהווה חלק מן הארמון המלכותי של בית סבויה, המוכר מאז 1997 כאתר מורשת עולמית של אונסקו.
בשנת 1831 החליט קרלו אלברטו, מלך סבויה-סרדיניה, להרחיב את ספריית הארמון המלכותי.
למטרה זו, ביקש המלך מידידו הרוזן מיקלה סאווריו דל סביונה, לאסוף את הכרכים שנותרו לפליטה, לאחר תרומתו הגדולה של סבו, ויטוריו אמדיאו השני לאוניברסיטת טורינו, והביזה הצרפתית בתקופת נפוליאון.
לאוספים אלה, הוסיף קרלו אלברטו כרכים יקרי ערך מאוספיו האישיים, ביניהם ספרים שקיבל כתרומה ואחרים שרכש מסוחרי עתיקות ברחבי אירופה.
כדי למנף את הספרייה החדשה, קרלו אלברטו ביקש להתעדכן בהתפתחות הספרות, המדע והאמנות, ומימן נסיעות מחקר ברחבי אירופה.
הספרן דומניקו פרומיס מילא תפקיד מרכזי בפיתוח הספרייה, והחל ביצירת אוסף היסטורי רחב של ממלכת סרדיניה בנושאי צבא, הראלדיקה ונוּמִיסְמַטִיקַה (חקר המטבעות והכסף).
בשנת 1839 רכש קרלו אלברטו מן האספן ג'ובאני וולפאטו אוסף רישומים מן המאה ה-15 עד המאה ה-18.
בין היצירות נמנו אמנים כמו מיכלאנג'לו, רפאל, רמברנדט, ג'וליו רומנו, גואידו רני, ניקולא פוסן, אנטוניו קנובה ובעיקר לאונרדו דה וינצ'י.
הדיוקן העצמי שצייר לאונרדו דה וינצ'י נשמר עד היום בקומת המרתף בספרייה, עם קודקס מעוף הציפורים (Codice sul volo degli uccelli) שתרם הרוזן תאודורו סבצ'ניקוף בשנת 1893.
הקודקס הקטן כולל 18 גליונות בהם רשם דה וינצ'י ב- 1505 את מחקריו על מעוף הציפורים.
בקודקס בחן דה וינצ'י את התנהגות מעופם של הציפורים והציע מנגנוני טיסה של כלי תעופה.
לאונרדו תכנן ובנה מספר דגמים כאלה וניסה לשגר אותם ללא הצלחה, מגבעה הסמוכה לפירנצה.
בשנת 1840 הספרייה המלכותית כבר הכילה 30,000 כרכים יקרי ערך.
עם צמיחתו המהירה של האוסף, הוחלט כי קומתו הראשונה של הארמון כבר צרה מלהכיל את גודלו.
תכנון המשכן החדש הופקד בידי האדריכל והאמן פלאג'יו פלאג'י (Pelagio Palagi).
פלאג'י תכנן את הריהוט, קבע את המדפים על הקירות בשני מפלסים ודאג לעטר את קמרון החבית של האולם המרכזי במעין "קטלוג" של תיאורי המדעים והאמנויות.
בשנת 1842 נחנכה הספרייה החדשה בקומת הקרקע באגף המזרחי של הארמון המלכותי.

תיאור מדע ההיסטוריה על קמרון החבית עם שמות כמו: אוברטו פולייטה, קרלו דנינה, טקיטוס וטיטוס ליוויוס
מקור התמונה ויקימדיה
האטה ניכרת בהתפתחות חלה עם עלייתו לשלטון של ויטוריו עמנואלה השני, שגילה עניין מועט בספרים.
מעבר הבירה מטורינו לפירנצה ואחר כך לרומא אף הוא לא תרם לקידום הספרייה.
עם זאת, שליטי סבויה המשיכו לשלוח לטורינו ספרים וחפצים אותם קיבלו במתנה.

תיבת מתכת עם קישוטי אמייל צבעוניים וכסף , שקיבלה הנסיכה מרגריטה מסאבויה עם ביקורה ב-1876
מקור התמונה ויקימדיה
הספרייה המלכותית נועדה במקור לשמש את אנשי החצר, פקידים רמי מעלה ואנשי מחקר.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עם סיומו של פרק המונרכיה ולידת הרפובליקה האיטלקית, עברה הספרייה המלכותית לידי המדינה בשנת 1973 (לאחר סכסוך ממושך עם משפחת סבויה).
משנת 2016 הספרייה מסופחת למוזיאונים המלכותיים של טורינו.
כיום הספרייה טומנת בחובה כ -200,000 כרכים מודפסים, 4,500 כתבי יד, 3,055 רישומים, 187 אינקונבולות (ספרים מימי ראשית הדפוס), 5019 ספרים מן המאה ה-16, 21 אלף חוברות, 1500 מגילות קלף, 1112 כתבי עת, 400 אלבומי תמונות, תחריטים ומפות גיאוגרפיות.
בספרייה תוכלו למצוא בין היתר יצירות מעניינות של הנס בורגאמיר, אלברכט דירר, ואורס גרף.
היהלום שבכתר הוא כמובן לאונרדו דה וינצ'י הממלא תפקיד חשוב ביוקרת הספרייה, עם שלושה עשר תרשימים בחתימתו של גאון הרנסאנס:
הקודקס על מעוף הציפורים, הדיוקן העצמי, ורישום פני המלאך כהכנה למדונה של הסלעים המוצגת בלובר.
בשנת 1998 הוקם חדר לאונרדו בתרומת המועצה להערכת המורשת האמנותית והתרבותית של טורינו.
תוכלו להתרשם מן הספרייה המלכותית ואוצרותיו של דה וינצ'י, בסרטון הבא:
לפני ההגעה כדאי לברר את שעות הפתיחה באתר האינטרנט של הספרייה.









