אמלפי: רוחות של אהבה, יצרים ואמונה

עמירם צברי|4 במאי 2017

הקוסטיירה אמלפיטאנה הצרה והמתפתלת היא ללא צל של ספק אחת הדרכים המרהיבות ביותר באיטליה.
נוף עוצר נשימה, מצוקים פראיים נישאים הנושקים למימיו התכולים של הים התיכון ועליהם עיירות וכפרים ציוריים ותלולים.
בפיסת גן העדן הדרומי של חבל קאמפניה, שזורים זה בזה אמונות מיתוסים ואמיתות.

 

 

מקור שמה של אמלפי
האגדה מספרת על הנימפה אמלפי בה התאהב הרקולס עד עמקי נשמתו.
אמלפי מתה למרבה הצער בטרם עת והותירה את הגיבור המיתולוגי אומלל ושבור לב.
הרקולס שחיפש מקום ראוי לקבור את אהובתו הבחין בקו החוף הירוק הפראי, שם נפגשו הים השמים והטבע.
באחד המפרצונים מצא הרקולס כפר קטן והחליט לקשטו בפירות הריחניים והבוהקים כשמש אותם נטל בערמה מגן ההֶסְפֶּרִידּוֹת (באחת מתריסר המטלות שקיבל).
פירות המוכרים עד היום בכל רחבי העולם כלימוני אמלפי.
במקום בו קבר הרקולס את אהובתו, נולד הכפר הציורי ושטוף השמש שקיבל את שמו מן הנימפה היפה.

 

 

תור הזהב של אמלפי
בימי הביניים הייתה העיר אמלפי מעצמה ימית עצמאית ומשגשגת.
סוחריה הנפיקו מטבעות זהב וכסף וסחרו בתבלינים, בשמים, משי ובדים יקרי ערך.
הגליאות, (ספינות המשוטים) שבנו ספניה היו הגדולות ביותר שידע הים התיכון.
שמעה של אמלפי ועושרה נודעו לתהילה, ומרחוק נהרו אליה בני סיציליה, ערב, אפריקה והודו.

 

 

במאה ה-10 וראשית המאה ה-11 עמדה אמלפי בשיא כוחה ומספר תושביה הגיע ל 70 אלף (כיום 6000).
כאן נכתב באותם ימים קודקס החוקים הימי העתיק בעולם – הלוחות של אמלפי (Tavole amalfitane), שהכתיב לעולם כולו את דפוסי ההתנהגות שבין הקברניט למלחיו ובין יורדי הים לסוחרים.
המסורת אף מייחסת את שכלול מצפן הניווט ליליד המקום פלאביו ג'ויה (Flavio Gioia) שפסלו ניצב בכיכר הסמוכה לחוף.
ג'ויה כך נטען, הניח את מחט המצפן בתוך תיבה קטנה עם לוח שנתות ועל גביו רכיב מגנטי.
את סימון הצפון עיצב בצורת ה'פלר דה ליס' כמחווה למלך הצרפתי של נאפולי דאז שארל מאנז'ו.

 

 

אמלפי השכילה לשמור על עצמאותה עד שלהי המאה ה-11 אז נכבשה ע"י הנורמנים (1073) ומאוחר יותר נפלה לידי יריבתה הימית פיזה (1135). מכאן ואילך חל פיחות במעמדה של אמלפי כמעצמה ימית ואזורית.
עדות לימי תפארתה של אמלפי ניתן למצוא בדואומו המפורסם של העיר.
הקתדרלה המרשימה נבנתה בראשית המאה ה-13 (לצידה של כנסייה קדומה מן המאה ה-9) כדי לשמש משכן ראוי לשרידיו של אנדראס הקדוש, תלמידו הראשון של ישוע ואחיו הצעיר של פטרוס.
שני המבנים חוברו יחדיו כדי ליצור קתדרלה רומנסקית אחת גדולה בסגנון ערבי נורמני.

 

 

על פי המסורת, אנדריאס יצא מארץ הקודש לאחר חג השבועות כדי להפיץ את הבשורה ביוון ואסיה הקטנה.
לאחר שהטביל לנצרות את אשתו ואחיו של מושל העיר פטרס, נתפס והוצא להורג על גבי צלב בצורת X.
מאות שנים שכנו שרידיו של השליח בקונסטנטינופול ובשנת 1208 במהלך מסע הצלב הרביעי נבזזו והועברו לאמלפי.

 

 

מעשי הניסים של אנדריאס הקדוש
תושבי אמלפי מייחסים לאנדריאס הקדוש הקבור בקתדרלה מעשי נסים רבים.
על פי המסורת, בליל ה- 27 ביוני 1544 פלשו לאמלפי בחשאי שודדי ים עותומנים בראשותו של ח'יר א-דין פאשה, שכונה בּרבּרוסה על שום זקנו האדום.
כשהבחינו בספינותיהם של הפירטים החלו התושבים המבועתים נסים על נפשם לכל עבר.
מספר מאמינים פנו לקתדרלה לעבר קברו של הקדוש והתפללו לנס.
בדיוק כשעמדה המתקפה להתחיל קדרו פני השמיים וסערה עזה פרצה.
נחשול מים אדיר היכה בספינות הפירטים שהחלו לשקוע במצולות.
תושבי אמלפי ניצלו בזכותו של השליח הקדוש שמנע את כיבושה של העיר.
מאז ועד היום חוגגים באמלפי מידי שנה את פסטיבל אנדראס הקדוש ב-27 ביוני לציון הנס שחולל פטרונם.
מלבד היותו הקדוש של אמלפי משמש אנדריאס הקדוש כפטרונם של סקוטלנד ורוסיה.

 

 

מעשה פלא נוסף המיוחס לאנדריאס הקדוש הוא ה-"סנטה מנה" (בתרגום מילולי ה-"מן הקדוש").
בהקשר זה אין מדובר במזון מקראי היורד ממרומים, אלא בשיקוי שמקורו בשרידי הקדוש.
מזה מאות שנים (1304) מדווח על נוזל שמנוני וסמיך המופרש מעצמותיו הקדושות של השליח.
המדענים מתייחסים לעניין כ-"עליה קפילרית", דהיינו רטיבות הכלואה באבן, אך המאמינים סבורים אחרת ומייחסים לנוזל סגולות מופלאות.
הנוזל המסתורי המופיע בתדירות נאסף מן הקבר ונשמר בבקבוקון קריסטל.

 

בסרטון הבא תוכלו להתרשם מטקס הוצאת השמן הקדוש מקברו של אנדריאס הקדוש

 

הטורה דלו זירו והדוכסית מאמלפי
אם תביטו למעלה תבחינו במונטה אוריאו (Monte Aureo) החולש על מרכזה ההיסטורי של אמלפי ומעליו שרידי מגדל מסתורי ונטוש, הטורה דלו זירו (Torre dello ziro).
המגדל שנבנה ב-1480 הוא אחד ממגדלי התצפית ששימשו חלק מקו ההגנה על החוף האמלפיטאני.
שמו של המגדל נלקח מן ה'סירי' המיכלים העתיקים שנטמנו סביב המגדל. אלא שאת תהילתו המעט מפוקפקת קיבל המגדל מסיפורה הטראגי של הדוכסית מאמלפי, ג'ובאנה מאראגון.

 

 

כאשר נבנה המגדל, הייתה אמלפי דוכסות אמידה בראשה עמד אנטוניו פיקולומיני (Antonio Piccolomini).
עם מותו של אנטוניו, את מקומו כדוכס אמלפי ירש בנו אלפונסו. שנים ספורות קודם לכן, נשא אלפונסו לאשה את ג'ובאנה מאראגון בת ה-14 נכדתו של פרדיננדו הראשון, מלך נאפולי.
אושרם של בני הזוג לא האריך ימים ומותו של אלפונסו בטרם עת הותיר את ג'ובאנה עם בתם הקטנה כשהיא נושאת ברחמה את ילדם.
ג 'ובאנה נאלצה לעמוד בראשות אמלפי כעוצרת ובמקביל להמשיך לדאוג לחינוכם של ילדיה.
בעת הזו, מי שעמד לצידה של ג'ובאנה היה מנהל משק ביתה אנטוניו בולוניה. העלמה הבודדה מצאה באנטוניו אוזן קשבת ועד מהרה התנחמה בזרועותיו.
צמד האוהבים ניהל רומן סוער ובניגוד לאזהרות מקורביהם נישא בחשאי.
הנישואים המורגנטים נתפסו כמובן באותן שנים כפגיעה קשה במעמד החברתי וכאשר נחשפו ניסה אחיה הקרדינל לואיג'י מאראגון לבטלם בכל מחיר.
הקרדינל המאיים הכריז על הנישואים המבישים כבלתי קבילים והאשים את אחותו בטירוף.
אנטוניו בולוניה, שחס על נפשו ניסה להימלט צפונה למילאנו שם נדקר למוות בידי מתנקשים. גורל אכזר יותר ציפה לדוכסית ולילדיה, שנכלאו במגדל זירו שם הורעבו למוות (לפי גרסה אחרת נחנקו).
עד היום, מספרים באמלפי, נשמתה של ג'ובאנה נודדת במגדל משתוקקת להשיב לעצמה את החירות שניטלה ממנה.

 

 

סיפורה המסתורי של ג'ובאנה סיפק השראה לסופר האיטלקי מתאו בנדלו (1480-1562 Matteo Bandello) ששיבץ אותו בלקט הנובלות שכתב בשנת 1554.
במאה ה-17 נכתבו שתי טרגדיות ידועות:
הדוכסית של מאלפי שכתב המחזאי האנגלי ג'ון וובסטר (John Webster).
ומשרתה של הדוכסית מאמלפי (El mayordomo de la duquesa de Amalfi) של הספרדי לופה דה וגה.

 

 

האגדה על חייה הסוערים ועל קיצה העצוב של הדוכסית נשזרו כמובן בגורלו של מגדל השמירה.
הטורה דלו זירו עדיין ניצב איתן שומר את סודותיו לעצמו, ומספק נקודת תצפית מיוחדת אל יופיה המשכר של הקוסטיירה אמלפיטאנה.

 

 

 

 
 

 
 

אהבתם? אשמח לשיתופים