ויטוריו אמנואלה: הסיפור המסתורי על בן המלך והקצב

עמירם צברי|26 בדצמבר 2019

שעת צהריים בקזאלה מונפראטו (Casale Monferrato), אחת הערים המרתקות של חבל פיימונטה.
זוג מבוגר פוסע לתוך בית הקפה המתמחה בקרומירי, עוגיות החמאה המפורסמות של קזאלה.

 

 

"קרלו אלברטו!" אני מפטיר לעבר הבעלים המחוייך, בעודי מצביע לעבר פסל הרוכב של מלך פיימונטה-סרדיניה שבלב הכיכר.
"המלך נערץ בקזאלה", הוא עונה, "משום ששיקם את מבנה הסנאט ב-1837, האדיר את קזאלה והפך אותה לעיר חשובה, מקום מושבו של בית הדין החשוב לערעורים…"
"בכל זאת.." אני משיב, "גם אבא של ויטוריו.." (מלכה המאחד של איטליה)
"לא בדיוק", הוא מיישיר בי מבט, נוטל כסא ומתיישב לצידי, "ויטוריו היה בנו של קצב…"
"אין מצב…" אני עונה מופתע.
בעשר הדקות הבאות אני נחשף לסיפור מרתק, אותו המשכתי לחקור מאוחר יותר.

 

 

את הסיפור המסתורי אותו מיד תשמעו, חשף ראש ממשלת פיימונטה מאסימו ד'אזליו (Massimo d'azeglio) למקורביו ברגעיו האחרונים.
הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1883 בעיתון הפלורנטיני "La Nazione" ע"י חברו הטוב של ד'אזליו, העיתונאי גאספרו ברברה (Gaspero Barbera) .
בשנת 1987 כתב אותלו פלייאי (Otello Pagliai) בהשראת הדברים את הספר:
"פלורנטיני על כס המלכות של סאבויה" (Un Fiorentino sul Trono dei Savoia).

 

 

ואי אפשר בלי רקע קצר לסיפור:
עם התפטרותו של ויטוריו אמנואלה ה-I שהיה חשוך בנים, לטובת אחיו קרלו פליצ'ה, הענף הראשי של בית סבויה נגדע, שכן קרלו פליצ'ה ניסה אף הוא ללא הצלחה להביא לעולם ילדים.
קרוב המשפחה הרחוק היחיד שטען לכתר פיימונטה-סרדיניה היה נסיך קריניאנו קרלו אלברטו.
נסיך קריניאנו לא התחבב במיוחד על קרלו פליצ'ה, אך עשה כל מאמץ לרשת את מקומו על כס המלכות.
ההזדמנות נקרתה לו בשנת 1817 לאחר נישואיו בפירנצה למריה תרזה, בתו של פרדיננד השלישי, הדוכס הגדול של טוסקנה.
ב -14 במרץ 1820 נולד לזוג תינוק קטן שזכה לשם ויטוריו אמנואלה ה-2, לימים מלכה המאחד של איטליה.

 

 

 

מכל מקום, בשנת 1821 מתקיימות הפגנות סוערות בממלכת פיימונטה-סרדיניה בעד ליברליזם.
המלך קרלו פליצ'ה שוהה במודנה, וקרלו אלברטו כעוצר הממלכה, מבקש להרגיע את הרוחות ומכריז על חוקה חדשה. (בכפוף לאישור המלך).
עם שובו, פליצ'ה הכועס מבטל מיד את החוקה ושולח את קרלו אלברטו ורעייתו מריה תרזה לפירנצה.
בתקופת שהותם בגלות, מתגוררים קרלו אלברטו ורעייתו בוילה הקיסרית של פוג'יו אימפריאלה.
איתם מגיע ויטוריו אמנואלה הקטן, שהיה אז בן כשנתיים.

 

 

אותלו פלייאי כותב בספרו על האירוע הדרמטי שהתרחש בוילה:

"ליל ה-10 בספטמבר 1822, השעה 11.30 כמעט חצות.
שקט בוילה הקיסרית, העונה עדיין חמה ומספר יתושים כבר הספיקו להיכנס לבית.
עריסתו של התינוק אמנם מוגנת על ידי יריעות כילה הגולשות עד לרצפה, אך יתושים עדיין יכולים לחדור דרכה.
המטפלת, כמו תמיד קשובה ומתחשבת, נכנסת חרישית, מאירה לעצמה את הדרך עם גפרור דולק בידה השמאלית, פוסעת לעריסה כדי לסלק את החרקים הטורדניים.
לפתע היא מבחינה באש האוחזת בבד המתלקח, ובין רגע העריסה הופכת לכדור אש.
היא מבינה שהיא זו שגרמה לאש, חסרת אונים היא מיד מתעשתת, משמיעה זעקת יאוש ומשליכה את עצמה לעבר הפעוט בניסיון נואש לחנוק את הלהבות בגופה שלה.
מחווה אצילית זאת תעלה לה בחייה."

עד כאן הגרסה הרשמית שהוציאה משפחת המלוכה.

 

 

עם זאת קיימת גרסה אחרת, הנתמכת לכאורה בראיות מהימנות, לפיה התינוק ויטוריו מת במהלך השריפה.
המצדדים בגרסא זאת טוענים כי הפעוט שנפטר הוחלף בילד אחר, ככל הנראה בנו של קצב פלורנטיני בשם גאטאנו טיבורזי (מקאצ'ה) שהחזיק אטליז מחוץ לפורטה רומנה, בוויה סנסה (Via Senese).
מקאצ'ה גידל 17 ילדים והיה שרוי במצוקה כלכלית, אך באופן מפתיע החל באותם ימים לחיות בכבוד וברווחה.
דבריו של מאסימו ד'אזליו, ראש ממשלת פיימונטה, מספקים תמיכה לספקות:
ויטוריו אמנואלה השני לא יכול היה להיות בנו של קרלו אלברטו, אלא של קצב מחוץ לפורטה רומנה בפירנצה.
בנו האמיתי של קרלו אלברטו נפטר בשריפה שהתרחשה בחדר השינה בפוג'יו אימפריאלה בפירנצה.
קרלו גידל את בנו של הקצב, כדי להסתיר את העובדה הכואבת על מותו של הילד שנשרף, אולי מתוך מחשבה ששם משפחת המלוכה יוכתם, או מחשש שלא יימצא לו יורש עתידי.

 

 

כדי לחזק את טיעוניו ולשכנע את הסובבים באמיתות דבריו, הוסיף ד'אזליו:
קרלו אלברטו היה גבוה, בלונדיני ואלגנטי בניגוד לבנו ויטוריו שהיה קטן קומה וכהה יותר.
יתר על כן, באותה תקופה, בני האצולה היו ידועים בגפיים הארוכות והצרות.
לויטוריו אמנואלה הקטן היו כפות ידיים אדמוניות ומגושמות, ידיים של קצב ולא של בן מלך…
שלא לדבר על דמיונו הרב של אביו לאחיו פרדיננדו הצעיר ממנו, ועל כך שהיה שונה במראהו מיתר בני המשפחה.

 

 

קרלו אלברטו עשה ככל יכולתו להשתיק את העניין.
לעומתו, האם מריה תרזה לא חשה בנוח, למראה ההבדלים החריפים שבין הילד להוריו.
לכל אלה תוסיפו את אופיים המנוגד של הילד ואביו.
דמותו של קרלו אלברטו הייתה מיוסרת ושלווה, ומנגד, ויטוריו אמנואלה השני היה מסביר פנים ובעל דם חם.

האם באמת מלכה המאחד של איטליה היה בנו של קצב? זאת כנראה אף פעם לא נדע.