ונציה: האגדה על הורד של ריאלטו והגונדולה

עמירם צברי|13 באוקטובר 2016

לא מעט סיפורים נרקמו סביב הגונדולה, הסירה המפורסמת ביותר בעולם. ויליאם שייקספיר הזכיר אותה במחזותיו ומרק טווין הוקסם לנוכח תמרוניה בתעלות הצרות של ונציה. הגונדולה שאנו מכירים היום התפתחה בהדרגה משך מאות שנים, ועיצובה הייחודי אינו נזקף לזכותו של ממציא בודד.
האזכור הקדום ביותר של הגונדולה מצוי בצו של הדוג'ה ויטאלה פאליירו משנת 1094. עם זאת, אגדה עתיקה מספרת לנו כי בגונדולה נעשה שימוש בעיר התעלות שנים רבות קודם לכן. לא הייתה זו אלא עלמה יפת מראה ושמה אסטרלה (Estrella) שהשיטה את הגונדולה כ 1200 שנה בטרם הוסמכה ג'ורג'יה בוסקולו (Giorgia Boscolo) לגונדוליירית הראשונה בהסטוריה בשנת 2010.

 

 

עיר התעלות בין הפרנקים לביזנטים

סיפורנו מתחיל אם כן בראשית המאה ה-9.
בתקופה זו עמדה ונציה במוקד העימות שבין קרל הגדול מלך הפרנקים לבין האימפריה הביזנטית.
התפשטותם של הפרנקים ברחבי איטליה היוותה סכנה לעצמאותה של הרפובליקה הצעירה ופילגה את תושביה לסיעות שונות.
אנשי אראקלאה (Eraclea) שבלגונה תמכו בחיזוק הקשר עם האימפריה הביזנטית.
הפלג הרפובליקני שהיה מרוכז באזור האי מאלאמוקו (Malamocco) סבר כי על הונציאנים לפעול למען עצמאותם.
ומנגד, התפתחה בונציה סיעה נוספת ופרו-פרנקית בעידוד הכנסייה הקתולית בעלת בריתו של קרל הגדול.

 

 

בגידתו של הדוג'ה הוונציאני

בתקופה זו נשלטה ונציה על ידי הדוג'ה אובלריו אנטנוראו (Obelerio Antenoreo) שמרכז שלטונו היה במאלאמוקו (אזור הלידו של ימינו) שבדרום הלגונה.
הדוג'ה ההפכפך קידם את שני אחיו לשלוט לצידו והתקשה לשלוט בונציאנים המפולגים.
בסופו של דבר בחר אובלריו בברית עם קרל וכשהגיע לעיר אאכן להישבע לו אמונים, לקח לעצמו אישה מקרב נשות החצר הפרנקיות.
הידיעה על בגידת השליט הונציאני התקבלה כמובן במורת רוח בקונסטנטינופול.
תגובת הביזנטים לא אחרה לבוא, אך הצי ששלחו ניגף בידי הפרנקים.
תבוסת הצי הביזנטי גרמה למהומה רבתי בונציה ונתנה אור ירוק לחידוש מעשי האלימות שבין הפלגים.
כעת פנה אובלריו הנואש לפפין מלך איטליה (בנו של קרל) בבקשה כי יכבוש את ונציה וישאיר בה חיל מצב.

 

 

תושבי הלגונה מתאחדים נגד הפרנקים

כוחותיו של פפין, נערכו למשימה בחופזה ונעו לעבר ונציה בתחילת שנת 810.
כאשר הגיעו, הופתעו הפרנקים לגלות כי תושבי הלגונה אמנם מצפים לבואם, אך לא בדיוק עם שטיח אדום.
פפין התקדם במהירות לונציה עם חילותיו, ובה בשעה חסמו ספינותיו את כל דרכי הגישה לאזור.
למראה מספרם של הפרנקים, זנחו תושבי הלגונה את מחלוקותיהם, וראו לנגד עיניהם את האויב המשותף.
כל הסבריהם ומחאותיהם של הדוג'ים לא הועילו. לדידם של הונציאנים, אובלריו ואחיו בגדו בהם ויתנו על כך את הדין בבוא היום.

 

 

השליט הפרנקי פפין השתלט ללא שום קושי מהותי על קיוג'ה (Chioggia) יזולו (Jesolo) וארקלאה (Eraclea) ונעצר עם כיבוש מאלאמוקו (Malamocco).
הונציאנים מנגד, חסמו את הלגונה בכלונסאות עץ וניצבו מול האויב עם האמצעים הדלים שברשותם.
מסופר כי כאשר נודע לונציאנים כי פפין נחוש להרעיבם, הם לא הססו והמטירו על חייליו ככרות לחם.
חרף עמידתם הנחרצת ומתקפות הפתע בהן נקטו, נותרו הונציאנים במספר מועט בצידם הדרומי של איי הריאלטו או הריבו אלטו, כלומר הגדה הגבוהה. עתה, הערוץ ועוז רוחם היו משענתם האחרונה.
את ההגנה על הרפובליקה, הפקידו הונציאנים בידי אניילו פרטיצ'יפאציו (Agnello Participazio), ראש הסיעה הפרו-ביזנטית מן המתישבים הותיקים של הריאלטו.

 

 

האגדה על אסטרלה – הורד של הריאלטו

האגדה מספרת על אסטרלה היפה בתו הצעירה של אניילו פרטיצ'יפאציו, שנטלה יזמה והגיעה בגונדולה למעוז הפרנקים באי מלאמוקו.
אסטרלה דיברה על ליבו של פפין שיחדל מלרדוף אחר הונציאנים לעבר אזור הריאלטו.
אלא שיופיה וקסמה של מי שכונתה "הורד של ריאלטו", לא הותירו רושם על המנהיג הפרנקי שלא השתכנע.
מסתבר כי עקשנותו של פפין ויהירותו עוד יעלו לו ביוקר.
במאמץ אחרון ונואש קיבצו הונציאנים את ספינותיהם והסתערו על הצי הפרנקי בחסות הגאות והרוח העזה.
התמצאותם במרחב והספינות הקלות בהן עשו שימוש, נתנו להם את היתרון המיוחל.
מנגד, כלי השיט הכבדים של הפרנקים נחבטו בשרטונים והלוחמים שהיו עליהם נספו בנסיון נואש להימלט.

 

 

בעיצומו של הקרב, החליט פפין לתקוף רגלית עם כוחות מדולדלים את אזור ריאלטו.
לשם כך הניח פפין גשר על הריאלטו. אך כאשר ניסה לחצות לגדה השנייה, הוצף הגשר במי הגאות
ולוחמיו מצאו את עצמם תחת מתקפה עזה. בזמן שחלק מן הונציאנים תקפו מן הספינות עם חיצים ואבני קלע, התייצבו האחרים מול הפרנקים על גבי הגשר עצמו.
בקרב העקוב מדם, הצליחו הונציאנים במאמץ ניכר להרוס את הגשר וטבחו בכוחות הפרנקים.
כאשר פשטה השמועה כי ספינות מלחמה ביזנטיות בדרכן לונציה, הכיר פפין בכשלונו ולוחמיו החלו לסגת.
לקול צהלות הנצחון שקיבלו בברכה את הגיבור אניילו פרטיצ'יפאציו, חזרה לריאלטו גם בתו אסטרלה.
למרבה הצער בהמולת השמחה, אבן קלע שנורתה בשוגג פגעה בגונדולה ופערה בה חור.
הסירה החלה לשקוע והנערה האומללה נעלמה בין הגלים, בדיוק בנקודה בה ניצב היום גשר הריאלטו

 

 

סופה של אסטרלה היה טראגי, אך אביה שנבחר לדוג'ה התאושש מאבדנו והפך את ונציה לעיר עצמאית.
אניילו ביצר את ונציה, יבש את ביצותיה, והפך את ריאלטו לליבה של העיר.
במהלך שלטונו נחפרה התעלה הגדולה ובריאלטו נבנה ארמון הדוג'ים הראשון של העיר.
ברם, נקודת המפנה החשובה ביותר בחייהם של תושבי ונציה הייתה דווקא בהיבט אחר.
הייתה זו למעשה הפעם הראשונה שמתיישבי הלגונה נאבקו על זכותם להתקיים כישות עצמאית.
תושבי מאלאמוקו, קיוג'ה ויזולו נלחמו זה לצד זה והוכיחו כי ברגעי משבר היריבות הקהילתית מתגמדת והאינטרס המאוחד של הונציאנים מתעלה על הכל.

 

 

בסרטון המענייין הבא תוכלו לצפות בשכבות עליהן נוצר גשר ריאלטו הידוע.
גשר הקשת הבודדת תוכנן במאה ה-16 ע"י אנטוניו דה פונטה (Antonio da Ponte) במשך שלוש שנים.
הגשר נתמך ע"י 12,000 קלונסאות של עץ התקועות משני צידיו בשכבת החימר הבוצית.
הקלונסאות שקועות כולן במים ואינן חשופות לחמצן ומסיבה זו גם אינן מרקיבות.