מצודת רוזפה בשקודרה – הקרב האילירי האחרון

עמירם צברי|26 באוקטובר 2025

מצודת רוזפה (באלבנית: קָלָאיה אֵה רוֹזָאפֵס) הידועה גם כמצודת שקודרה, היא אחד האתרים המרשימים והמרגשים בצפון־מערב אלבניה. היא מתנשאת על גבעה סלעית בגובה של כ־130 מטרים, בנקודת תצפית עוצרת נשימה שבה נפגשים שני הנהרות: הבונה והדרין. שקודרה, העיר הסמוכה, היא אחת הערים העתיקות והחשובות באלבניה, מרכז תרבותי, כלכלי והיסטורי עם מסורת עשירה. הגבעה שעליה ניצבת המצודה הייתה מיושבת כבר בתקופת הברונזה, והחומות העתיקות ביותר שנמצאו כאן מתוארכות למאות ה־4-3 לפנה"ס. המצודה עצמה עברה גלגולים רבים לאורך הדורות, מן האילירים, דרך הרומאים, הוונציאנים והעות'מאנים, ועד לקרבות עיקשים בתקופת מלחמות העולם. השרידים המרשימים שתראו כיום הם בעיקר מתקופת הרפובליקה של ונציה, ששלטה באזור החל מהמאה ה־15 והשפיעה רבות על הארכיטקטורה המקומית.

 

 

המלך גנטיוס והקרב האילירי האחרון

במאה ה־2 לפנה"ס, אזור המצודה היה לב ליבה של ממלכה אילירית עוצמתית. בירתה הייתה סקודרה, היא שקודרה של ימינו, עיר מבוצרת, מוקפת נהרות, גבעות ועמקים. באותה תקופה שלט כאן המלך גנטיוס (Gentius), מן השושלת הלַבֵּיאַטית (Labeates), אדם שאפתן וכריזמטי. גנטיוס איחד שבטים איליריים רבים, חיזק את הצבא, הטביע מטבעות משלו, ואף ניסה להקים צי ימי שיתחרה ברומאים. הרומאים לא אהבו את ההתעצמות הזו, ובשנת 168 לפנה"ס פרצה המלחמה האילירית השלישית. הצבא הרומי, בפיקודו של לוקיוס אַנִיקיוּס גַלּוּס (L. Anicius Gallus), התקדם במהירות לעבר סקודרה. גנטיוס התבצר בעיר עם אלפי לוחמים והמתין לתגבורת מאחיו קראוואנטיוס, אך זו בוששה מלהגיע. בייאושו, שלח גנטיוס שניים מראשי השבטים לנהל משא ומתן עם הרומאים. המו״מ לא צלח, וביום השלישי להפסקת האש, גנטיוס נכנע. הוא נלקח בשבי, יחד עם רעייתו המלכה אטוטה, אחיו ושני בניו, שהובלו לרומא בתהלוכה משפילה. כך בא הקץ על הממלכה האילירית. ההיסטוריון הרומי ליוויוס תיאר את הכיבוש בגאווה:
"תוך ימים ספורים, ביבשה ובים, הובס השבט האילירי האמיץ, אשר בטח בהיכרותו את השטח ואת ביצורי ההרים."

 

 

את דמותו של גנטיוס תוכלו למצוא על גב מטבע ה־50 לק האלבני (מהדורות 1996 ו־2000), ועל שטר ה־2000 לק שהונפק בשנת 2008.

 

 

צמח הגנציאנה (Gentiana) אף הוא נקרא בשמו של גנטיוס, שלפי המסורת היה הראשון שגילה את סגולותיה הרפואיות של הגנציאנה צהובה (Gentiana lutea). הגנציאנה גדלה בעיקר בדרום אירופה, הרי האלפים, הבלקן וטורקיה, ונחשבת לאחד הצמחים המרים ביותר בעולם, תכונה שהפכה אותה לצמח מרפא חשוב. היא מסייעת בין היתר למערכת העיכול ומורידה את לחץ הדם וקצב לב.

 

 

אבני חומה וסיפורים: מצודת רוזפה כיום

למצודת רוזפה תכנית אדריכלית בלתי סדירה, המתאימה לקווי המתאר של הגבעה הסלעית עליה היא בנויה. הכניסה הראשית הדרום־מזרחית מובילה לשלושה מתחמים או חצרות פנימיים, המופרדים באמצעות חומות ושערים. החצרות ממוקמות במפלסים עולים, בהתאם לטופוגרפיה של הגבעה. החצר הראשונה מקושרת ישירות לשער הכניסה ואילו החצר השלישית שוכנת בראש הגבעה.
 

 

החצר הראשונה תחומה במערכת חומות חיצוניות. בתוכה ניצב מגדל מלבני, שבקומתו התחתונה גלריה מקושתת בצורת קמרון גלילי. בשנת 2014 נחשף בחצר זו חמאם מן המאה ה־14, עדות נוספת לשכבות ההיסטוריות של המקום.

 

 

החצר השנייה שבלב המצודה, כוללת ארבע בריכות אגירה מרובעות עם קשתות אבן, ששימשו לאגירת מים. במתחם זה נמצאים גם המחסן, בית הסוהר, ושרידי כנסייה קתולית ונציאנית מהמאה ה־13. הכנסייה הוקדשה ככל הנראה לסטפאן הקדוש. לאחר המצור העות'מאני על שקודרה במאה ה־15, הוסבה הכנסייה למסגד סולטן פתיח, לכבוד מהמט השני שכבש את העיר. בתקופה זאת נהרס חלק ממגדל הפעמונים והוסב למינארט, בעוד שהאפסיס הפך למיחרב, גומחה בקיר הפונה למכה, המסמנת את כיוון התפילה.

 

 

 

במהלך ההיסטוריה, שימשה מצודת רוזפה זירה לשני מצורים דרמטיים.
בשנים 1478-1479 נערך מצור עות'מאני ממושך, שבמהלכו הצליחו הוונציאנים להחזיק בעיר למרות עוצמת האויב. לאחר כיבוש מצודת קרויה, שבו הטורקים וצרו על שקודרה. בינואר 1479 נאלצו הוונציאנים לסגת, והעבירו את השליטה במצודה לידי העות'מאנים.
בין השנים 1912-1913, במהלך מלחמות הבלקן, הטילו כוחות סרביים ומונטנגריים מצור ממושך על המצודה. לאחר שישה חודשים, נכנע אסעד פאשה, מפקד הכוחות העות'מאניים.
כיום, הטירה וסביבתה מוגדרים כגן ארכאולוגי לאומי, ומהווים מוקד עלייה לרגל לחובבי היסטוריה, נוף ותרבות.

 

 
לשמה של מצודת רווזפה (Rozafa) נקשרו מספר אגדות אותן אשמור לפוסט נפרד.

 
לפני הביקור בשקודרה, כדאי לקרוא את מאמרו של בנצי גורן על הקתדרלה ואנדרטת המרטירים
 שקודרה – אלבניה: הקתדרלה, המלאך מיכאל ואנדרטת המרטירים