הקולונל היווני שהכיר לצרפת את ונוס ממילו

עמירם צברי|4 בפברואר 2016

באביב שנת 1820, מתוך דוברת הצי המלכותי הצרפתי הורדה למים מפרשית ועליה קבוצת צוערים שעשתה דרכה על הגלים, לעבר האי מלוס שבים האגאי. בין קבוצת הצוערים, בוגרי האקדמיה המלכותית הימית של ברסט, היה בחור כבן 23 ששמו אוליביה ווּטְייה (Olivier Voutier).
כבר בנעוריו גילה ווּטְייה עניין בתרבות יוון העתיקה, ובאחת ההפוגות מן הפעילות, ביקש לתור את האי ואולי לחשוף ממצאים ארכאולוגיים מעניינים. מלווה בשני מלחים ירד הצוער לחוף ופסע לעבר שרידי התאטרון הקדום, ולאחר שבחר את מיקומו בקפידה, שלפו הימאים מכושים ואתי חפירה, הפשילו שרוולים והחלו חופרים במרץ. זמן ממושך עמלו המלחים ולא העלו מאום בחכתם, מלבד פיסות שברי שיש של פסלים נטולי ראש וגפיים.

 

 

בה בשעה שחפרו השלושה, במרחק צעדים ספורים מהם, כרע איכר מקומי וניסה להסיר אבנים מן החומה העתיקה, אבנים אותן ייעד לגדר החיה שסביב החווה שלו. ווּטְייה שמידי פעם לטש מבטו, הבחין כי לרגע פסק האיכר מעבודתו והחל בוהה בעניין רב בנישה שנחשפה למרגלות החומה. האופן בו עמד האיכר והמבע על פניו, עוררו את סקרנותו של ווּטְייה, שלא כבש את יצרו וניגש לבדוק את העניין מקרוב.
פסיעותיו הקרבות של ווּטְייה ומבטו הממושך והחודר, עוררו כמובן את חשדו של המקומי שניסה תחילה להסתיר את החפץ שחשף. ווּטְייה שלף מאמתחתו חופן מטבעות והאיכר המשיך במלאכתו עד שחשף בזהירות פסל שהציג את פלג גופה העליון של דמות נשית. קצה אפה של העלמה אמנם היה מנותץ וגופה המעודן מוכתם ושרוט, אך הצוער הצרפתי שהעריך את חשיבותה של התגלית שנחשפה כבר היה כולו מרוגש.

 

 

ווּטְייה המשיך להסתייע באיכר, שבתמורה למטבעות נוספים, מצא בקרבת מקום את פלג גופה התחתון וחתיכה נוספת, קטנה וחיונית. כעת משהונחו החלקים זה על גב זה, ניתן היה להתרשם מן הדמות רבת החן המתנשאת לגובה של 203 סנטימטרים. דמות נשית החשופה מראשה עד מותניה עם קפלי בד רטובים המשתפלים על ירכיה.
ווּטְייה פנה לממונים עליו ודיווח על התגלית, בעוד האיכר ששמו היה יורגוס קנטרוטאס, ביקש למכור את הפסל וניסה להסתיר אותו ללא הצלחה מן הפקידים העות'מאנים ששלטו באי.
רצף של ארועים הביא בסופו של דבר לרכישת הפסל מן העות'מאנים ע"י השגריר הצרפתי בקושטא המרקיז דה ריבייר. ב 1821 הגיע הפסל לצרפת והוצג בפני המלך לואי ה-18, שתרם את הפסל למוזאון הלובר בפריז, שם הוא מוצג עד עצם היום הזה. פסל שברבות הימים יהיה מוכר בכל רחבי העולם כ"ונוס ממילו".

 

 

קצת על הפסל עצמו….
בהעדרם של הזרועות או סימני זהוי כלשהם (אטריבוטים) שיכלו לספק מידע רב ערך, זהותה של הדמות הנשית נותרה לוטה בערפל. היו שגרסו כי מדובר באלת הים אמפיטריטה, שהייתה מושא לפולחן והערצה באי מלוס, בעוד שאחרים טענו כי זהו פסלה של פרוצה הטווה חוט בפלך, עיסוקם המשני של זונות ביוון העתיקה.
אין חולק על כך, כי ניתן היה ללמוד על זהותה של הדמות מן הפריט אותו אחזה בידיה. קשת הייתה מצביעה על אלת הציד ארטמיס, ואילו כד היה מוביל לאחת מן הדנאידות שנשאה מים בכד דולף.
יחד עם זאת, מרבית החוקרים אוחזים בדעה כי מדובר באלת היופי והאהבה אפרודיטה המתוארת לעיתים קרובות בפלג גופה העליון החשוף ובקימוריה החושניים. העובדה שנמצאה באי מילוס (תפוח ביוונית) רק מאששת עובדה זו אם לוקחים בחשבון מספר ראיות המוכיחות כי נמצא גם תפוח שאחזה בידה השמאלית, הפרס בו זכתה עם נצחונה במשפט פאריס.
אם ניזכר בסיפור המיתולוגי, היה על פאריס הנסיך הטרויאני לבחור את היפה מבין שלוש האלות אתנה, הרה ואפרודיטה שבתמורה לבחירתן הבטיחו לו מתנות. פאריס בסופו של דבר בחר באפרודיטה כשמסר לה את תפוח הזהב ובתמורה העניקה לו האלה את אהבתה של האשה היפה בתבל – הלנה, מה שכידוע הוביל למלחמת טרויה.
מעניין גם לציין, שמשום מה דבק בדמות השם הרומי ונוס, למרות שנמצאה ביוון שם היא כידוע קרוייה אפרודיטה.

 

 

ישנם חוקרים הסבורים כי ונוס ממילו היא העתק של פסל יווני מן המאה ה-4 לפנה"ס, בשל דמיונה המפתיע לאפרודיטה מקפואה המצוייה כיום במוזאון הארכאולוגי הלאומי של נפולי. אפרודיטה מקפואה היא כידוע העתק רומי לפסל יווני מברונזה מן המאה ה-4 לפנה"ס ומכאן ההשערה כי גם פסלה של ונוס ממילו הוא העתק של אותו מקור קלאסי קדום.

 

 

ונוס ממילו בהחלט הקפידה לשמר את מסורת הפיסול הקלאסי, אך בתוספת חידושים המאפיינים את הפיסול ההלנסטי מן המאה ה-2 לפנה"ס. המבט המאופק והקריר והפנים ההרמוניות החתומות הן מאפיין מובהק של הפיסול הקלאסי מן המאה ה-5 לפנה"ס. כמו גם עיצוב הגוף המעודן וסגנון השיער המסודר המזכירים במידת מה את עבודותיו של פרקסיטלס הפסל הקלאסי בן המאה ה 4 לפנה"ס.
אלא שבמקביל הפסל מתאפיין בחידושים המופיעים רק בעידן ההלניסטי שבין המאה ה-3 למאה הראשונה לפנה"ס. תאור הגוף הארוטי, הסובב בקומפוזיציה ספירלית עם קפלי הבד המבליטים את תנועתו של הגוף. מיקום הדמות במרחב התלת ממדי המאפשר תצפית שונה מכל כיוון, ולבסוף הגוף המוארך וקטן החזה. כל אלה באים לידי ביטוי בפיסול ההלניסטי.

 

 

הימצאו של הפסל והצגתו לציבור הצרפתי לא חפו משיקולים אידיאולוגיים לאומיים. במהלך כיבושי נפולאון נשדדו יצירות אמנות חשובות והועברו לצרפת וביניהם הפסל ההלניסטי החשוב ונוס של מדיצ'י שנלקח שלל מאיטליה. בשנת 1815 נאלץ השלטון הצרפתי להשיב את מה שגזל, וחמש שנים מאוחר יותר ידע לנצל את הזדמנות הפז שנקרתה לידיו עם השגת פסלה של ונוס. כבר משהוצגה לראשונה במוזאון הלובר, הוכרזה ונוס ממילו כחשובה ובכירה יותר מקודמתה שהושבה לפירנצה. הקהל והמבקרים הרבים שוכנעו כמובן, וגאוותם הלאומית של הצרפתים שוקמה.

 

 

שיקולי יוקרה עמדו גם לנגד עיניהם של ההסטריונים לאמנות שהעדיפו להציג את הפסל שהגיע לאדמת צרפת כיצירת מופת קלאסית של הפסל היווני פרקסיטלס. כדי לשוות לפסל תדמית יוקרתית הוסר בכוונה בסיסו המקורי של הפסל עליו היה חקוק שמו של אלכסנדרוס מאנטיוכיה, שפיסל אותו במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס. פסל מן התקופה הקלאסית נחשב ליוקרתי יותר מפסל הלניסטי, והטעייה זו העלתה את קרנה של ונוס בעיניו של לואי ה-18 והעם הצרפתי. עם השנים תוקנה האיוולת וכיום הפסל מתוארך לתקופה ההלניסטית המאוחרת יותר.

 

מעוניינים לדעת כיצד נראתה ונוס ממילו בימי תפארתה, צפו באפשרות המוצעת בהדמייה התלת מימדית הבאה:

 

ומה באשר לצוער הצרפתי אוליבייה ווּטְייה…
בשנת 1821 פרש ווּטְייה מהצי הצרפתי והצטרף למורדים במלחמת העצמאות היוונית.
לא היה זה מפתיע שמי שהוקסם כל ימי חייו מן העולם ההלניסטי החליט לרתום את נסיונו הצבאי לשירותם של בני יוון שפרצו במרד כנגד התורכים.
מסופר כי נטל חלק במצור על העיר טריפוליצה בחצי האי פלופונסוס שביוון ב 1821, וב 1822 כאשר נשלח להטיל מצור על מרכז אתונה נזהר ווּטְייה שמא יפגע במונומנטים שלה. השתתפתו במלחמה בין השנים 1821-1827 ומעשי גבורתו קידמו אותו לקולונל בצבא יוון והעניקו לו את התואר "גיבור העצמאות".
בשנת 1847 פרש ווּטְייה עם משפחתו לעיר אייר (Hyeres) שבחבל פרובאנס, שם רכש את אדמתו של המנזר ששכן שם בעבר. במרום הגבעה החולשת על העיר בנה ווּטְייה את וילה סיינט קלייר, ולאחר מותו נקבר בגן המרהיב בקרבת המגדל העתיק. העיר אייר הנציחה את פעלו של האיש וקראה רחוב על שמו של מי שגילה לצרפת את ונוס ממילו.