כנסיית סנט'אנה דיי לומבארדי (Sant'Anna dei Lombardi) נוסדה בנאפולי בשנת 1411.
עת נחנכה נקראה הכנסייה סנטה מריה די מונטאוליבטוֹ.
על בנייתה הופקד גורלו אוריליה (Gurello Orilia), דמות בולטת בחצרו של לאדיסלאס מלך נאפולי.
אוריליה יצר מתחם מונומנטלי שכלל מנזר וכנסייה והפקיד אותם בידי המסדר האוליבטני (Olivetans)
המסדר האוליבטני המכונה באופן רשמי "מסדר גבירתנו מהר הזיתים" הוא פלג בנדיקטיני שנוסד במאה ה-14.
המנזר הצלבני באבו גוש משתייך לזרם האוליבטני ונזיריו מתאפיינים בגלימות לבנות.
האוליבטנים נהנו מתמיכה כלכלית רחבה ותוך זמן קצר הפכה כנסייתם למרכז הרוחני של אצולת נאפולי.
באותם ימים, קפלה, מזבח או קבר במונטאוליבטוֹ נחשבו כסמל סטטוס מובהק למעמד חברתי גבוה.
בראשית דרכו שכן מתחם המנזר הענק מחוץ לחומות העיר. הוא כלל ארבעה קלויסטרים וקרקעות שהיו נחוצים לשימושם של בני הקהילה. על אדמותיהם גידלו הנזירים פירות, ירקות וליקטו עשבי מרפא שמכרו מחוץ למנזר. המתחם התחבב במיוחד על המלכים לבית אראגון, שהעניקו לו את חסותם והזמינו את טובי האמנים לעטרו.
כך הפכה הכנסייה לאחת הדוגמאות הבולטות לארכיטקטורת הרנסאנס בנאפולי.
ממנזר אוליבטני לכנסייה לומברדית
בשנת 1582, נבנתה במתחם האוליבטני כנסייה אחווה-לומברדית שהוקדשה לסנט'אנה.
העבודה התבצעה על ידי האדריכל הנודע דומניקו פונטנה (Domenico Fontana).
עם תום המהפכה הקצרה, בשנת 1801 שבו הבורבונים לנאפולי והמסדר האוליבטאני פורק.
הכנסייה עברה לידי האחווה-הלומברדית לאחר שכנסייתם הסמוכה קרסה ברעידת האדמה של 1805. מכאן ואילך, המנזר שהיה בעיתו אחד הגדולים באיטליה, איבד את יעודו המקורי ושמו השתנה לסנט'אנה דיי לומברדי.
סוף דבר: שרידים של ימי תהילה
בשנות ה-30, במסגרת התכנית להתחדשות העיר, הצטמצם המנזר הישן לטובת מבנים חדשים.
חלקו הדרומי נטמע בבניין הדואר (Palazzo della Poste) שנבנה בסגנון הפאשיסטי.
שלושה מתוך ארבעת הקלויסטרים השתלבו במטה הקאראביניירי (המשטרה הלאומית של איטליה), שחזיתו הראשית צמודה לכנסייה, בעוד הקלויסטר הראשי שחזיתו פונה לרחוב התחלף במבני ציבור.
מלחמת העולם השנייה ורעידת האדמה של 1980 הסבו נזק רציני למבנה ההיסטורי.
הכנסייה שוקמה בהרחבה בין השנים 1996-2008. כיום סנט'אנה דיי לומבארדי היא תיבת אוצרות של ציורים, פסלים ויצירות מופת של אמנים נפלאים כמו פרנצ'סקו סולימנה, ג'ובאני דה נולה, פדרו רוביאלס ורבים אחרים.
מבנה הכנסייה הנוכחית יוצא דופן בהעדר אגף רוחב (טרנספט) בספינה הראשית.
מסיבה זאת, למבנה הכנסייה תכנית מלבנית עם עשר קפלות רוחביות.
נקודת עניין:
בפתח הפיאצה הסמוכה לכנסייה, נמצאת מזרקת מונטוליבטו (Fontana di Monteoliveto).
המזרקה הוזמנה על ידי המדינאי הספרדי פדרו אנטוניו דה אראגון ונבנתה ע"י קוזימו פנצאגו ב-1699.
בראש המזרקה הונח פסל ברונזה של קרלוס השני, מלך ספרד.
סנט'אנה דיי לומברדי מתהדרת ביצירות רבות ומרשימות, אך גולת הכותרת בכנסייה היא לשכת כלי הקודש, או הסקריסטיה הקרויה בשמו של ג'ורג'ו וזארי (Sacrestia del Vasari).
ג'ורג'ו וזארי: קפלה סיסטינית קטנה בלב נאפולי
רבים מתייחסים לג'ורג'ו וזארי (Giorgio Vasari) כהיסטוריון הראשון של האמנות, בשל חיבורו המפורסם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר". הספר אמנם רווי בפרטים פיקנטיים ורכילויות, אך חשיבותו נעוצה בפרטים הנהדרים על חייהם של בני הרנסאנס, שאינם מצויים בשום מקור אחר.
יחד עם זאת, וזארי היה צייר וארכיטקט נודע ומוערך בתקופתו. הוא תכנן בפירנצה את המבנה המקשר בין האופיצי לארמון פיטי, שנקרא בשמו "מסדרון וזארי", ומשפחת מדיצ'י נמנתה בין פטרוניו.
ציוריו שבאו לידי ביטוי גם בסקריסטיה נטו לסגנון המנייריסטי (Mannerism). סגנון שזנח את אידיאל הרנסאנס הקלאסי ובא לידי ביטוי בצבעים מלאי חיים, הגזמה ועיוות ובנסיון לתת מבע לרגש על חשבון שלמות הצורה.
שמעו של וזארי הגיע לנאפולי בעקבות עבודותיו ברומא ובשל יכולתו להשלים את הזמנותיו במהירות.
בשנת 1544 הוא הוזמן לבירת קאמפניה, על ידי המסדר האוליבטני כדי לעטר בציוריו את תקרת הרֶפֶקְטוֹריוּם, חדר האוכל במנזר, שבעתיד יהפוך לסקריסטיה.
וזארי היסס וכמעט שסירב להזמנה, מחשש כי הקירות הצרים והארכיטקטורה הגותית של החדר כהים למדיי ועשויים לפגום ביופייה של עבודתו. בסופו של דבר הוא מצא פתרון ונענה לאתגר.
וזארי שיקם את הקירות, ציפה את הקמרונות בשכבת טיח עבה והפך אותם קנבס לציוריו.
לאחר שהאיר את החלל, הוא חילק את קמרון הספינה הראשית לשלושה קוודראנטים (מקטעים מקושתים של 90° או יותר) עם קמרון צולב המציג פרסוניפיקציות (האנשות) של "דת", "נצח" ו"אמונה".
"הדת" מוצגת בקמרון הקרוב לכניסה, בקמרון האמצעי "הנצח" ובאחרון "האמונה".
ג'ורג'ו וזארי: המידות הטובות וערכים כנסייתיים
סביב המתומנים בשלושת הקמרונות, האנשות של המידות הטובות והערכים שעל הנזיר ללכת לאורם.
כך למשל סביב ה"נצח" תמצאו את ה"צדק" ה"חכמה", ה"שגשוג" וה"נדיבות".
ה"חכמה" מתוארת בדמות האלה היוונית אתנה (מינרווה הרומית) כשלגופה השריון ובידה החנית.
ה"דת" ניצבת במתומן שבלב הקמרון ומסביבה ה"דממה", ה"צדקה", ה"הרמוניה" וה"טוב".
בעוד ה"אמונה" מוקפת ב"טוהר", "סבלנות", "תקווה", "שפע", ,"תבונה", "תְשׁוּבָה" ו"צניעות".
חלק מן הדמויות צוירו על ידי רפאלינו דל קולה (Raffaellino del Colle), עפ"י רישומיו של וזארי, כאשר אמנים נוספים סייעו באזורים הדקורטיביים בלבד.
בפנדנטיבים שבצידי הקמרונות מלאכונים (פוטי) המציגים את שנת יצירת הפרסקאות MDXLV = 1545
ג'ורג'ו וזארי: עולם נפלא של גרוטסקות
סביב המתומנים ובין המידות הטובות שיבץ וזארי גרוטסקות נפלאות (grotteschi), המציגות את 48 קבוצות הכוכבים של האסטרונום היווני תלמי. הגרוטסקות כללו צירופים פנטסטיים וסימטריים של מגוון צורות:
מוטיבים צמחיים, אדריכליים, בעלי חיים, דמויות אנושיות ויצורים היברידים, השזורים אלו באלו. *
* בראשית המאה ה-16, בעקבות גילוי הדומוס אוריאה (בית הזהב) של נירון סמוך לקולוסיאום, ירדו אמנים רבים בלווית תלמידיהם לתוך המערות שנמצאו. הם חקרו אותן בעזרת נרות ולפידים והעתיקו את הדמויות הצבעוניות והמוטיבים הקטנים שכונו "גרוטסקי", בשל מקום הימצאן (גרוטה באיטלקית = מערה)
וזארי עצמו חיבב גרוטסקות, ותיאר אותן בחיבורו כשכתב על ג'ובאני דה אודינה (Giovanni da Udine) ועבודתו בלוג'יה של ליאו העשירי בוותיקן:
"הגרוטסקות הללו המעוצבות היטב, עם פנטזיות מגוונות ומוזרות כל כך… על שלל צורותיהן הקטנות הנעימות והעדינות, נכנסו עמוק ללבו ונשמתו של ג'ובאני…"
הגרוטסקות של אודינה נכנסו גם לליבו של וזארי, שבאמצעות כשרונו, הצליח להפוך את הקמרונות הגרוטסקיים לספירה שמיימית יוצאת דופן המרחפת מעל הצופה.
לֹא לַשָּׁוְא זכתה הסקריסטיה של וזארי בכינוי "קפלה סיסטינית קטנה בלב נאפולי".
יצירה מופת נוספת השמורה בכנסיית סנט'אנה דיי לומבארדי הראויה להתייחסות היא דמויות הטרה-קוטה הריאליסטיות של גווידו מאצוני המקוננות על גופתו של ישוע (Compianto sul Cristo morto).
מן הראוי שאקדיש ליצירה המופלאה פוסט משלה.