סביר להניח שמרביתכם מכירים את האגדה על הולדתה של רומא.
סיפורה המפורסם של אותה זאבה שנקראה לטפל בתאומים רומולוס ורמוס, שננטשו על גדות נהר הטיבר.
היא גידלה והניקה אותם כאילו היו גוריה, והם הפכו בסופו של דבר למייסדיה של רומא. במשך מאות שנים הפכה הזאבה לסמלה של עיר הנצח. פסלה מוצג במוזיאון על הגבעה הקפיטולינית ובמקומות נוספים רבים.
רבים אינם יודעים אך עד ראשית שנות ה-70 שכנה על הגבעה הקפיטולינית זאבה אמיתית בשר ודם.
הזאבה מניקה את רמוס ורומולוס על הגבעה הקפיטולינית סמוך לפאלאצו סנאטוריו
צילום עמירם צברי©
סמלים חיים על הגבעה הקפיטולינית
ב-28 באוגוסט 1872 זמן קצר לאחר שהפכה לבירת איטליה החדשה, מתקבלת ברומא החלטה לקדם את מעמדה הסמלי ולהציג לראווה זאבה אמיתית על הגבעה הקפיטולינית. לשם כך נבנה כלוב מיוחד מצידו השמאלי של גרם מדרגות הקורדונטה (Cordonata) המטפס לפיאצה קמפידוליו.
עלויות התחזוקה החודשיות שנקבעו לפרוייקט עמדו על סך 23.50 לירות.
לזאבה אף נשכר מטפל מיוחד והועמד לרשותו בית בקרבת מקום.
תוך זמן קצר הפכה הזאבה לאטרקציה גדולה, במיוחד עבור הזאטוטים שהגיעו לצפות בה.
הזאבה האומללה נעה הלוך וחזור בכלוב הקטן והצר ותנועותיה הפכו למעשה מקור לביטוי הרומאי:
"me pari la lupa der Campidojo" ("מזכיר את הזאבה של קמפידוליו")
המתאר אדם חרדתי וחסר מנוחה שאינו יכול לשבת בשקט.
הזאבה המוצגת על הגבעה הקפיטולינית
Photo: Istituto Luce Cinecittà Archive
בשנת 1935, כפי שמעידה כריכת השער המאוירת של עיתון לה דומניקה דל קוריירה, הועברה הזאבה זמנית מן הכלוב הישן שעל גרם המדרגות לכלוב חדש ששכן למרגלות הסלע הטארפיאני.
הסלע הטארפיאני (Rupes Tarpeia) הוא מצוק סלע תלול בצידה הדרומי של גהגבעה הקפיטולינית.
כדי לארח לזאבה חברה, הונח כלוב חדש ובו עיט חי (האקווילה) סמל נוסף של האימפריה הרומית.
הזאבה והעיט אגב משמשים עד היום סמליהם של שני מועדוני הכדורגל היריבים: רומא ולאציו.
הזאבה המוצגת לראווה על מצוק הסלע הטארפיאני,
כפי שמתוארת על כריכת השער של העיתון: La domenica del corierre
המשורר והעיתונאי השנון וחד הלשון קרלו אלברטו סלוסטרי המוכר בשמו טרילוסה (אנאגרמה של סלוסטרי) הקדיש לחיות האומללות שתי פואמות סאטיריות. הפואמה המעניינת היא העיט הרומי (L’Aquila romana), המתארת דיאלוג דמיוני בין החיות הכלואות ומתוסכלות ממצבן העגום.
את פסלו של טרילוסה שכתב בדיאלקט הרומי תמצאו בכיכר המפורסמת ברובע טרסטוורה הנושאת את שמו.
פסלו של הסופר השנון סלוסטרי (טרילוסה) בפינת פיאצה טרילוסה (Piazza Trilussa) ברומא
צילום עמירם צברי©
העיט הרומי (L'aquila Romana)
Trilussa (Carlo Alberto Salustri)/ תרגום חופשי עמירם צברי
העיט הרומי באחד הימים
הכלוא בכלובו ומזכיר ימים קדומים וניצחונות מפוארים
פנה לזאבה בכלוב הסמוך ושאל:
אבקש מראש ממך מחילה
אך מוּזָר בְּעֵינַי כיצד אינך כועסת? והרי כמו גנב את כלואה?
אם לומר את האמת אני כבר לא יכול
לחיות בצורה כזאת ולהמשיך לסבול
בימים בהם עפתי ראיתי הכל!
התקרבתי לשמש והייתי כל יכול!
ועכשיו אני תקוע במקום מאסרי
ואיני רואה דבר מלבד עצמותיו של סבי?
אני מנסה להתעופף ובתקרה מיד נתקל
יותר ממטר לא מצליח, ממש מתוסכל
השיבה הזאבה ואמרה: טיסתך אכן נמוכה למדיי
אבל במושגים מודרניים זה בהחלט יותר מדי!
מוטב שתשתופף ותישאר רגוע.
אבל אחרי תשובתה החכמה, אפילו הזאבה לא הייתה מסוגלת שלא להצטער על מצבה העגום והוסיפה:
אנחנו? איננו יותר מאשר חיות באסם
אכן התמזל מזלי שהייתי שם
ולרומולוס שימשתי אומנת מניקה
אך לעזאזל! אם הייתי צריכה לחזור על הכל שוב מחדש
במקום להניק, הייתי טורפת אותו!
דיאלוג דמיוני בין העיט האימפריאלי לזאבה הרומאית
סוף דבר
במרוצת הזמן הפכו התושבים מודעים יותר ויותר לתנאים העלובים בהן דרו חיות הבר האומללות.
בשנות הארבעים של המאה העשרים הוצא העיט לחופשי, והותיר את הזאבה בודדה.
בשנת 1954 בעקבות מותה המצער של הזאבה בת השלוש, שלא שרדה למרות הטיפול המסור שקיבלה מידי הווטרינר הראשי של גן החיות, התקבלה ההחלטה לקטוע את המסורת באיבה.
מי שנתנה לרעיון הנאצל רוח גבית הייתה מריאן ג'ונסון, אזרחית בריטית שהתגוררה ברומא.
ג'ונסון פנתה לטיימס ולעיתון הרומאי "איל מסג'רו" וביקשה לשכנע את הרשויות שלא להביא זאבה חדשה.
בקרב מצדדיה נמנו לא רק אזרחים רגילים, אלא גם מוסדות חשובים כמו הגן הזואולוגי של רומא והסוכנות הלאומית להגנת בעלי החיים.
ברם, ראש עיריית רומא לשעבר, סלבטורה רבקיני (Salvatore Rebecchini) החזיק בדעה שונה.
רבקיני הגן על הסמלים החיים בתואנה כי איש אינו מוחה נגד גני החיות ומספרם העצום של ציפורים בכלובים.
ראש העיר הסתפק בבניית כלוב חדש ומעט יותר מרווח והניח שוב זאב זכר צעיר על הגבעה הקפיטולינית.
ידרשו מספר שנים כדי לבטל סופית את הצגתם הנלוזה של העיט והזאבה על אותה גבעה.
למרבה המזל, המסורת תגיע לקיצה בראשית שנות השבעים.
כל שנותר היום הוא שרידי הכלוב (Casa del Luparo) שעדיין מונחים מיותמים.
כלובי החיות של מצוק הסלע הטארפיאני
Photo: Istituto Luce Cinecittà Archive
בסרטון הבא תוכלו לראות את כלוב העיט שלמרגלות הסלע הטארפיאני המכוסה כולו בצמחייה
למעלה בפינה הימנית כלובה של הזאבה