הסודות של נאפולי: השטן של מרג'לינה (Il diavolo di Mergellina)

עמירם צברי|15 במרץ 2024

היופי אינו תמיד ערובה למידות טובות, מאחורי הפנים התמימות מסתתרת לא פעם דמות שטנית ואפלה.
בפולקלור הנפוליטני, נתפס היופי הנשי כמקור פוטנציאלי לצרות ולעיתים קרובות נודע לשמצה.
וכאשר הנאפוליטנים מבקשים לתאר אישה יפה וטורפת גברים, הם נוהגים לומר בעגה:
“Bella come ‘o riavulo ‘e Mergellina” ("יפה כמו השטן של מרגלינה").
כדי להתחקות אחר מקור הביטוי, עלינו לצעוד מערבה דרך טיילת הלונגומארה לאורך החוף של קיאייה, עד לשכונת מרג'לינה (Mergellina) שלמרגלות גבעת פוזיליפו.

 

 

סנטה מריה דל פארטו (Santa Maria del Parto)

כנסיית סנטה מריה דל פארטו (מרים הקדושה של הלידה) ניצבת הרחק מליבה הפועם של נאפולי ואינה זוכה למבקרים רבים למרות העניין הרב הטמון בה. הכנסייה נבנתה בצלמו ודמותו של המשורר ההומניסט יאקוֹפוֹ סָנָצארוֹ (1458-1530 Jacopo Sannazaro).
היא אף קרויה בשמה של אחת מיצירותיו, דה פארטו וירג'יניס (לידת הבתולה).
הכנסייה הושלמה זמן קצר לפני מותו של המשורר ב-1530 ונתרמה לחברי מסדר "משרתי מריה".
באופן מוזר, בית התפילה ניצב על מבנה פרטי, וכדי להגיע אליו יש לטפס על גרם מדרגות חיצוני דרך הסמטה הקטנה שבגב המסעדה.

 

 

קבר פגאני במקדש נוצרי

היצירה המרכזית בכנסייה היא קברו של יאקופו סנצארו הניצב מאחורי המזבח הראשי. המשורר מוצג בשמו הבדוי בו נהג להשתמש, אקטיוס סינסרוס (Actius Sincerus).
מצבת השיש מורכבת מקבוצת פיסול נהדרת שנוצרה ב- 1537 בהשראת מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָארוֹטִי. על המלאכה הופקדו ג'ובאני אנג'לו מונטורסולי, פרנצ'סקו דֶל טאדָה וברתולומאו אמנאטי.

 

 

התבליט המרכזי על מצבת הקבר מציג סצינה מתוך ארקדיה, יצירתו העיקרית של סנצארו.
במרכז נפטון האוחז בטרידנט, משמאל האל פאן ומושא אהבתו הנימפה סירינקס ולצידם סאטיר המתבונן בפליאה. כולם מרקדים ושרים בשבחי המשורר.

 

 

המצבה כולה מעוטרת במוטיבים פגאנים, שהביאו כמעט לכליונה בהוראת השלטון הספרדי. למרבה המזל היא ניצלה בזכות תושייתם של נזירי המנזר הסמוך שחרטו את שמותיהם של דוד ויהודית מתחת לדמויותיהם של אפולו ומינרווה.

 

 

סביבת הקבר מעוטרת בציורי הקיר המרהיבים של ניקולו רוסי (Niccolò Rossi) מתלמידיו של לוקה ג'ורדנו.
האיקונוגרפיה עשירה בפרטים מתוך היצירה ארקדיה ומן המיתולוגיה.
על הקיר המרכזי, התהילה מכתירה את סנצארו לרקע הר פרנסוס, מקום משכנם של המוזות.
ונוס ומרקורי צופים ממרום בעניין רב, ופגסוס הסוס המכונף רוקע בפרסותיו.

 

 

בקמרון מעל המצבה אלגוריות של אסטרונומיה, פילוסופיה, דקדוק ורטוריקה.
על בסיס הקבר חקוקות מילות ההנצחה של הקרדינל הוונציאני פייטרו במבו:
מפרח לאפר קדוש, כאן טמון סנצארו המפורסם וישר הלב לצד וירגיליוס בשירה ובקבר*.
*קברו של וירגיליוס שוכן עפ"י המסורת בפארקו וורג'יליאנו הסמוך (Parco Vergiliano).

 

 

הפרזפה (סצינת המולד) של ג'ובאני דה נולה

בסקריסיטיה (לשכת כלי הקודש) חלק מסצינת מולד מפוארת (פרזפה) משנת 1520. את הפרזפה יצר ג'ובאני דה נולה (Giovanni da Nola) אמן מוביל ברנסאנס הנאפולטני.
מתוך 70 דמויות שרדו רק פסליהם של המדונה, יוסף הקדוש ושלושה רועי צאן.
הפסלים המשוחזרים בחלקם עשויים מעץ תרזה וגובהם נע בין 115 ל-145 ס"מ.

 

 

מיכאל הקדוש מביס את השטן של מרג'לינה

עם זאת, הפרט המסקרן בכנסייה הוא ציור על לוח עץ של ליאונרדו דה פיסטוֹיָה.
היצירה המעניינת שוכנת מעל המזבח המוקדש לדיומדה קראפה (1492-1560) הגמון אריאנו אירפינו.
שמה הרשמי של היצירה הוא: "מיכאל הקדוש מביס את השטן" אך תושבי נאפולי מכנים אותה:
"השטן של מרגלינה" (Il diavolo di mergellina).
הציור המרתק מסעיר מזה מאות שנים את דמיונם של תושבי נאפולי, וקל להבין מדוע.
מלבד המאפיינים המוכרים של המלאך הקדוש המכניע את לוציפר מתחת לרגליו, כאן מתואר השטן כאשה בעלת תווי פנים נאים, שיער ערמוני וזנב נחש. דמות מרהיבה ומרתיעה בו זמנית.

 

 

סביב הדמות הנשית נרקמו אגדות רבות ואמונות עממיות.
התאוריה הרווחת היא שמדובר בדיוקנה של ויטוריה ד'אבאלוס בה התאהב נואשות הקרדינל דיומדה קראפה.
 

ויטוריה ד'אבאלוס – האגדה על השטן של מרג'לינה

האגדה מספרת על ויטוריה ד'אבלוס, בת אצולה צעירה ויפה, שהפרה את נדרי הנזירות לאחר שהתאהבה בדיומדה קראפה, פרח כמורה יפה-תואר שלימים יהפוך לקרדינל. ויטוריה הצהירה בפניו על אהבתה ועשתה הכל כדי לפתות אותו. יופייה עוצר הנשימה ותנועותיה המכוונות החסירו פעימה מליבו של כל גבר שהביט בפניה. וכל מי שהקשיב לקולה המלטף התאמץ למלא את מבוקשה.
העלם הצעיר מנסה להתגבר על פיתויי השטן ומתייסר בלהבות האהבה. הוא חושב על ויטוריה ללא הרף ולשווא מבקש להסירה מליבו. אלא שאיש לא יכול היה לעמוד בקסמה ולהתעלם ממנה.
הפאם פאטאל שבתה את ליבו, וכעבור זמן קצר דחתה אותו ושבשה את דעתו.
מושפל ותאב נקם, פונה הכומר המאוהב ללאונרדו דה פיסטויה (Leonardo da Pistoia) ומבקש ציור בו דמותה השטנית של ויטוריה מובסת ע"י המלאך מיכאל.
האגדה מספרת כי ייסורי תשוקתו של דיומדה הוקלו ברגע שחזה בציור.
בתחתית הציור ביקש דיומדה את הכיתוב: "ET FECIT VICTORIAM HALLELUIA"
המילה victoriam מתפרשת כנצחון האמונה על השטן, אך עשויה גם לספק רמז על ויטוריה מושא תשוקתו.
מן הסיפור השתרש הביטוי הנאפוליטני "יפה כמו השטן של מרג'לינה" המתייחס לטורפת גברים יפה ופתיינית שאינה בוחלת בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתה.

 

 
את טורפת הגברים של דריל הול וג'ון אוטס אתם בטוח מכירים

 
 

ארקדיה של יאקופו סנצארו (Jacopo Sannazaro 1457-1530)

סנצארו יליד נאפולי, מחשובי היוצרים בשירה הפסטורלית.
נודע בעיקר בזכות "ארקדיה", יצירה הנחשבת לאבן יסוד בספרות הפסטורליה של המאה ה-16.
כבר בהיותו בן 20 הופך סנצארו למשורר החצר של בית אראגון.
הוא מתיידד עם המלך פרידריך המעניק לו קרקע במרג'לינה, סמוך לקברו של המשורר הרומי וירגיליוס.
על אדמה זו מקים סנצארו את ביתו המפואר וחונך לצידו את כנסיית סנטה מריה דל פרטו.
בשנת 1501 מאבד פרידריך את כסאו וסנצארו מצטרף אליו לגלות בצרפת.
בתקופה זו חושף המשורר מספר יצירות אבודות בשפה הלטינית ומוציאם לאור.
בשנת 1504,לאחר מותו של פרידריך, שב סנאצארו לנאפולי, שם הוא מעביר את שארית ימיו.
יצירתו ארקדיה משלבת ספרות ופרוזה בשנים עשר פרקיה.
זוהי ארץ פלאות אידילית הידועה ביופיה ושלוותה עם גבעות מוריקות, פלגי מים צלולים ושירתם של רועי צאן.
ארקדיה אמנם שואבת השראה מן השירה הפסטורלית של תאוקריטוס ומן האקלוגות של ורגליוס, אך יחד עם זאת היא מצטיינת בגוון יותר אוטוביוגרפי.
סנצארו בן למשפחת אצולה חווה בחייו מהמורות וקשיים ומשלב אותם בדמותו של הגיבור, רועה הצאן סינצ'רו.
סינצ'רו בדומה ליוצרו, אף הוא מנאפולי ונמלט לארקדיה מן המציאות העגומה שם הוא מוצא נחמה.
בארקדיה הוא פוגש רועי צאן ונימפות החולקים את סיפורם, שרים ומתחרים ביניהם.
דפוס זה של עולם אידילי כפרי ומאושר יעניק השראה לסופרים רבים כמו סר פיליפ סידני, ויליאם שייקספיר, מיגל דה סרוונטס וג'ון מילטון.
למרות התפאורה האידילית, גוון מלנכולי עדין מלווה את היצירה לכל אורכה.
בריחתו של סינצ'רו מרמזת על כמיהה למשהו אבוד, ושירי הרועים עוסקים לעתים קרובות בנושאים פילוסופיים כמו אהבה, אובדן וטבעם החולף של החיים.