נאפולי: מסורת סצינת המולד (Presepe) של סן גרגוריו ארמנו

עמירם צברי|20 בדצמבר 2018

סיפור לידתו של ישוע באורווה בבית לחם נחשב עד היום לאחת הסצינות היותר מוכרות במסורת הנוצרית.
באופן מפתיע, סצינת המולד אינה רווחת באמנות הנוצרית הקדומה, שהרי תחייתו של ישוע נתפסה כמאורע חשוב יותר מאשר לידתו.
מוטיבים הקשורים ללידה מופיעים לראשונה בסביבות המאה ה-4 לספירה, כך למשל בפסלים ותמשיחי הקיר של שלושת האמגושים (חכמי הקדם) שהגיעו ממזרח עם מתנות בידיהם כדי לסגוד לתינוק.
ברם, הרעיון להצגת הסצנה כמקשה אחת הכולל את מרים, יוסף, האבוס, האורווה, השור והחמור, סגידת הרועים וכל היתר, מופיע רק מאות שנים מאוחר יותר.

 

 

סצינת המולד הראשונה של פרנציסקוס הקדוש
את סצינת המולד הראשונה נהוג לייחס לפרנציסקוס מאסיזי בראשית המאה ה-13.
את הרעיון להצגת הלידה, שאב הקדוש הנוצרי ככל הנראה עם שובו מארץ הקודש, לאחר שביקר בבית לחם, באורווה הצנועה שם התרחשה הלידה לפי המסורת.
המסע הרוחני העצים את דבקותו של פרנציסקוס בתינוק שהגיח לעולם בעוני, צניעות ופשטות.
למעשה, על בסיסן של מעלות אלה נקבעו עקרונות המסדר החדש שהקים פרנציסקוס, בהטיפו לאורח חיים של פשטות, סגפנות ועוני.

 

 

מסופר כי בערב חג המולד שנת 1223, במקום שיקיים את מיסת חג המולד כהרגלה, שחזר הקדוש את סצינת המולד אחד לאחד, בקנה מידה אמיתי עם אנשים ובעלי חיים, כביטוי מוחשי ללידתו האנושית של ישוע.
כדי ליצור את עריסת התינוק, נטל פרנציסקוס אבוס ריק ששימש להאכלת בהמות והעמידו בתוך מערה בעיירה ההררית גרצ'יו (Greccio).
מן העבר השני הניח שור וחמור כדי להמחיש את דברי התוכחה של הנביא ישעיהו לעם ישראל:
"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן".
ציטוט מקראי בו השתמשו אבות הכנסייה, כדי לנגח את עם ישראל שאינם מכירים בישוע כמשיחם.

 

 

חסידו ובן דורו של פרנציסקוס, הקדוש בּוֹנָוֶנְטוּרָה (San Bonaventura‏) מספק תיאור מלא של סצינת המולד:
"זה קרה בשנה השלישית לפני מותו, במטרה לעורר את תושבי גרצ'יו ולהנציח בדבקות רבה את הולדת התינוק , פרנציסקוס נחוש היה בדעתו לנהוג בכל כובד הראש.
שמא יואשם בקלות דעת או בחדשנות יתירה, ביקש פרנציסקוס וקיבל את ברכת האפיפיור.
אז הכין אבוס, נטל חציר, והניח את את השור והחמור במקום שנקבע…"

 

 

בּוֹנָוֶנְטוּרָה ממשיך לתאר את דבקותו של הקדוש מאסיזי בתינוק:
"איש האלוהים ניצב לפני האבוס, במלוא המסירות והדבקות, שטוף בדמעות וקורן משמחה.
הוא זימר את הבשורה הקדושה ולאחר מכן הטיף לציבור על לידתו של המלך האומלל, ולא היה מסוגל להגות בפיו את שמו של הרך, אז קרא לו התינוק מבית לחם..".
 
באמצעות גישתו החדשנית ביקש פרנציסקוס להדגיש לנוכחים כי ישוע הגיח לאוויר העולם בעוני ופשטות.
מסר חזותי וחשוב שנוצר עבור קהילה שברובה הייתה אנאלפביתית.
בדרך זו אף ביקש להתמודד עם המציאות של תאוות בצע, שחיתות וחוֹמרנוּת שהיכתה באיטליה באותן שנים.
בין אם נכון הסיפור ובין אם לאו, המסורת להמחזה חיה של לידת ישוע, פשטה ברחבי העולם הקתולי וצברה פופולאריות רבה.
 

התפתחותה של מסורת הפְּרְזֶפִּי בנאפולי
תאור נוסף של סצינת המולד שהתפתח במקביל, היה דרך מיצגים ודגמים מיניאטורים.
התופעה רווחת תחילה בעיקר בתוך כנסיות ומנזרים; במאה ה-16 נפוצה בקרב האצולה והסוחרים האמידים של נאפולי וגנואה, ערי הנמל האיטלקיות; ומאוחר יותר החלה מתפשטת לצפון אירופה.

 

 

 

 

המסורת המשמעותית והמורכבת ביותר, הנחשבת במובנים רבים כנקודת המוצא של סצינות המולד, היא כמובן מסורת הפְּרְזֶפִּי המפורסמת של נאפולי. (Presepi = עריסות).
הפְּרְזֶפִּי רווחו בעיקר בין המאות 17-18, אך מציגות גם היום מלאכת מחשבת של אמנות מיניאטורית.
למרות ההקשר הישיר לנרטיב הנוצרי, יהיה זה שגוי להגדיר את הפרזפי כאמנות דתית גרידא.
ה"פְּרְזֶפֶּה" הטיפוסי (ביחיד Presepe) אמנם תמיד יכלול את סצינת הלידה, בדרך כלל כמיצג המרכזי, אך בהחלט אינו מוגבל לדמויות המסורתיות הניצבות סביב ישוע התינוק.
הסצינות הורחבו במרוצת הזמן והפכו למיצג מיניאטורי מקיף ומגוון.
סביב האבוס תבחינו לעתים קרובות במרחבים ירוקים או בנוף עירוני.
תאור נפלא של גבעות והרים, צמחים ועצים, סמטאות ורחובות, בתים וחנויות, כפרים, נמלים או ערים.

 

 

 

נופים מיניאטוריים אלה, אינם דומים כמובן כלל ועיקר לנופיה של ארץ הקודש במאה הראשונה לספירה.
מיותר לומר כי המידע ההיסטורי היה כמעט מעבר להישג-ידם של בעלי המלאכה שהניבו אותם וכמובן קהל היעד שלהם.
יחד עם זאת, הפרזפי משקפים את המציאות הקיימת באותן שנים ומספקים תיאור פורה לסביבתם הנוכחית.
דהיינו, נאפולי של המאות 17-18, עם אלמנטים נוספים המשלבים השערות היסטוריות ודמיון פורה.

 

 

 

יתר על כן, הסצינות המיניאטוריות הנפלאות גדושות מאות ולעיתים אלפי דמויות המגולפות היטב בשעווה, חימר, נייר או עץ, ומספקות תמונה רומנטית ומלאת חיים של אנשי העיר או בני הכפר באיטליה.
איכרים, רועים, אנשי מלאכה, רוכלים, ילדים ומבוגרים, אביונים, אנשי דת ובני אצולה.
מקורות נפלאים לקבלת תמונה ציורית ומציאותית של החיים האיטלקיים באותה עת, המתחילים בארכיטקטורה ומגיעים לפריטי הלבוש והמזון.

 

 

 
סצינות המולד של נאפולי: מסורת ומודרנה, קודש וחול
סצינות המולד הנאפוליטניות הם חפצי אמנות נפלאים למראה. עבודת מחשבת ייחודית, היורדת לפרטי פרטים ומתאפיינת בחינניות רבה ובהומור הניצב לעתים קרובות על סף הקריקטורה.
אם תתבוננו היטב בסצינות מולד בנות זמננו, תופתעו למצוא שם את פולצינלה הליצן הקומי, דייגו מאראדונה, פיצאיולים (אופי פיצה), פוליטיקאים וכוכבי תרבות. הדמויות הקומיות משקפות את ההומור והיצירתיות המאפיינים את הנאפוליטנים ומהוות שילוב נפלא בין קודש לחול

 

 

 

יצירות האמנות המרהיבות שהחלו ביצירת האבוס של פרנציסקוס, הפכו אם כן ברבות הימים, לידע מקצועי ורווחי העובר מאב לבן. אמנות מסורתית המשתנה ללא הרף על ידי הדור החדשני והצעיר.
בתי המלאכה שוכנים אף היום על סן גרגוריו ארמנו (San Gregorio Armeno) בלב המרכז העתיק של נאפולי.
תוכלו לבקר בחנויות, לצפות באמנים בעת מלאכתם, ולהנות מאווירת חג המולד בכל עונות השנה.

 

 

משמעותן הסימבולית של הדמויות
בסצינת המולד הנאפוליטנית מסתתרת משמעות סימבולית בכל דמות ואלמנט המרכיבים את הסצינה כולה.
בחרתי כדוגמא מספר דמויות:

דמותו של בנינו (Benino) הרועה המנמנם, (המכונה מאז ימי הפאשיזם בניטו) מבוססת למשל על אחד מן הרועים שסגדו לישוע, ומוזכרים בבשורה על-פי לוקס.
את בנינו תמצאו בדרך כלל שכוב בצילו של עץ, הרחק מן המערה על מצע עשבים, כשאבן מונחת למראשותיו ולצידו כבשים.

הדייג (Il pescatore) – מייצג את דייג הנפשות.
הדג הוא אחד מסמלי הנצרות הקדומים, מן התקופה בה הייתה דת נרדפת.
למעשה, ה"אניקוניזם", האיסור על ציור דמויות המייצגות את האל, הכתיב את הצורך במאה ה-3 להשתמש בסמלים המרמזים על האלוהות. אחד מהם הוא הדג (איכסטוס ביוונית מרמז על שמו של ישוע).
 
הצוענייה (La zingara) – בחורה צעירה, עם בגדים מטולאים אך ראוותניים.
הצוענים נתפסים כדמויות המסוגלות לחזות את העתיד. לדמותם פרשנויות שונות:
צועני הנושא בידו סל עם כלי ברזל, מייצג כאב וחוסר מזל, משום שכליו מרמזים על חישול מסמרי הצליבה.
לעומת זאת, צועניה החובקת תינוק בזרועותיה נתפסת כסמל של אמהות.
 
סטפניה (Stefania) – בתולה צעירה, שחשה לאבוס כדי לסגוד לתינוק עם לידתו.
בדרכה נחסמה סטפניה ע"י המלאכים שאסרו על נשים שאינן נשואות לבקר את הבתולה.
סטפניה נטלה אבן, עטפה אותה בבגדיה בהעמידה פנים שהיא בהריון וכך היתלה במלאכים.
בהגיעה לבתולה, בדרך נס האבן קרמה עור וגידים והפכה לעובר. (בנה עפ"י המסורת הוא סטפנוס המרטיר ויום חגו הוא ביום הקופסאות – "Boxing Day").
 
הזונה (La meretrice) דמות אירוטית מובהקת, העומדת בניגוד מוחלט לטוהרה של המדונה.
תמצאו אותה בדרך כלל בסביבת בית מרזח, במרחק מה מסצינת המולד.
 
 

 

בסצינות המולד המסורתיות מן המאה ה-17, דמויות הסוחרים וזבני הדוכנים בשוק מייצגות את ענפי המסחר האופיינים לעונות השנה. כל מקצוע מציין חודש ספציפי:
ינואר: קצב
פברואר: מוכר גבינה
מרץ: מוכר עופות
אפריל: מוכרת ביצים
מאי: מוכרת דובדבנים
יוני: אופה (נחתום)
יולי: מוכר עגבניות
אוגוסט: מוכר אבטיחים
ספטמבר: חקלאי
אוקטובר: מוכר יינות
נובמבר: מוכר ערמונים
דצמבר: מוכר דגים

 

 
 
צאו למסע קסום וצפו במלאכתם של אמני הפְּרְזֶפִּי של סן גרגוריו ארמני

 
 
הפְּרְזֶפֶּה הענק והמרהיב של הבורבונים, בארמון המלכותי בקזרטה