מוג לב או קדוש הרואי: הסירוב הגדול של האפיפיור סלסטינוס החמישי

עמירם צברי|6 בספטמבר 2021

באפריל 2009 לאחר רעידת האדמה שפקדה את העיירה ל'אקווילה שבמחוז אברוצו, הגיע האפיפיור בנדיקטוס ה-16 (הגרמני יוזף רצינגר) לנחם את נפגעי האסון. האפיפיור ביקר בבזיליקת סַנְטָה מָרִיָּה דִּי קוֹלֶמאג'וֹ את שרידיו הקדושים של סלסטינוס ה-5. אז נשא תפילה מול ארון הזכוכית ובמחווה סימבולית הסיר את רצועת הפליום (Pallium) הקדושה מעל גלימתו והניח אותה על חזהו של האב הקדוש.

 

 

זמן מה לאחר מכן הגיע בנדיקטוס לביקור נוסף, והפעם לעיירה הסמוכה סוּלְמוֹנָה (Sulmona) לשם הועברו זמנית שרידיו של סלסטינוס. בנדיקטוס אף הגדיל לעשות כאשר הכריז על השנה הסלסטינית שהחלה ב- 28 לאוגוסט 2009 לציון 800 שנה להולדתו של סלסטינוס.
מסירותו של בנדיקטוס לסלסטינוס ומחוותיו הסימבוליות, בישרו כנראה על צעדיו הבאים וכוונתו ללכת בעקבותיו. המסר ששלח היה כי מותר ולעיתים אפילו רצוי שאפיפיור יפרוש מתפקידו עבור נשמתו ולמען צאן מרעיתו.
ארבע שנים לאחר מכן, הדהים האפיפיור בן ה-85 את העולם הנוצרי בהודעה דרמטית כי יפנה את כסאו ב-28 בפברואר 2013.

 

 

נזיר סגפן ומתבודד

סלסטינוס החמישי או בשמו הקודם פייטרו אנג'לריו (Pietro Angelerio), נולד על פי המסורת למשפחה כפרית דלת אמצעים בעיירה סנט'אנג'לו לימוזנו (Sant'Angelo Limosano) במחוז מוליזה.
אביו נפטר בהיותו ילד והוא נאלץ לסייע בפרנסת הבית ולעבד במקומו את השדות.
אמו מריה תרמה במידה רבה להתפתחותו הרוחנית. למרות מצבם הכלכלי העגום חינכה האם את שנים עשר ילדיה לכבוד ודרך ארץ והועידה לבנה גורל אחר מאשר להיות חקלאי או רועה צאן.
בעידוד אימו מצטרף פייטרו בגיל 17 למנזר בנדיקטיני בפייפול הסמוכה לבנוונטו. הוא בוחר לעצמו אורח חיים סגפני וקפדני ומעביר את ימיו בתשובה הרהור ותפילה, עבודות חקלאיות והעתקת כתבים מקודשים.
בגיל 24 פייטרו פורש למערה על צלע הר מורונה ומעביר חמש שנים מחייו בלימוד ותפילות.
מכאן הוא מקבל את כינויו "פייטרו דה מורונה" (Pietro da Morrone).
הוא ישן על גבי סלע חשוף ונוהג לענות את נשמתו ובשרו, מתוך אמונה שהכאב מסיח את הדעת מן הפיתויים.
הוא מקפיד לעטות על גופו מחוך ברזל וחולצה העשויה משיער סוס הפוערים בבשרו חתכים עמוקים.

 

 

המסדר הסלסטיני

באופן אירוני, בחירתו של פייטרו בחיי בדידות, הרחק מן הטרדות הארציות היא שמתווה את דרכו לכס הקדוש.
לעיתים קרובות, אורח החיים המתבודד והבריחה ממנעמי החיים החומריים היוו מושא לסקרנות בקרב האוכלוסיה המקומית הסמוכה. שמעם של המתנזרים המתבודדים הגיע לאזניים רבות ורבים ראו בהם מקור לחוכמה וסמכות רוחנית, הן בקרב עולי הרגל והן בקרב הכנסייה הרשמית.
חייהם עוררו עניין רב, אנשים בקשו את עצתם והדרכתם ונזירים ביקשו לחבור אליהם.
גורלו של פייטרו לא היה שונה, ולאחר פרק זמן ממושך במורונה, הוא מחליט לפרוש למקום מבודד יותר ברכס הרי מאיֶילָה שבאברוצו. אך גם לשם נוהרים רבים והוא מושך בעקבותיו חסידים למסדר הקפדני והנוקשה שהקים, שייקרא לימים בשמו: המסדר הסלסטיני.
ברם, ככל שגדל המוניטין של פייטרו כמנהיג מחמיר ומסתגף, כך גם גדל הקשר שלו עם העולם החיצון.
שמו כבר נישא בפי רבים בקרב הקרדינלים בקוריה של הכס הקדוש ובין משפחות האצולה החזקות ברומא.

 

 

הבחירה לכס הקדוש

התפנית הגיעה בשנת 1292 עם מותו של האפיפיור ניקולאוס הרביעי.
בשנתיים הבאות התכנסו הקרדינלים שוב ושוב לבחירת אפיפיור חדש, אך לא הגיעו להסכמה.
אלה התפלגו לשתי סיעות מנוגדות: מועמדי משפחת קולונה נתמכו בידי ממלכת אראגון מסיציליה ומנגד בני משפחת אורסיני ע"י שארל השני מלך נאפולי.
הקרדינלים שחששו מקרע, העבירו את הקונקלווה באוקטובר 1293 לעיר פרוג'ה.
במפגש נוסף ומתוח שהגיע שוב למבוי סתום, ב -5 ביולי 1294 חשף הקרדינל מלאברנקה כי נזיר קדוש התנבא שאם המחלוקת לא תגיע לסיומה ולא ייבחר אפיפיור במהירה, צפויה פורענות מידי האל.
מלאברנקה חשף כי שמו של אותו נזיר אדוק הוא פייטרו דה מורונה ובצעד חסר תקדים הציע למנותו לאפיפיור.
הוא נתן את קולו לנזיר וקרא ליתר הקרדינלים לבחור במי שמעולם לא הגיע לדרגות הגבוהות בכנסייה ואינו משתייך לאחד הפלגים הרומיים החזקים ששלטו בקוריה.
נואשים ועייפים, בסופו של דבר בחרו הקרדינלים בנזיר הזקן בן ה-84 שבמשך כל ימי חייו ברח מאדנות ושררה.
האפיפיור החדש שמעולם לא חפץ במשרה, קיבל את בחירתו בחוסר רצון.
את טקס ההכתרה ביקש פייטרו, שקיבל את השם סלסטינוס החמישי, לערוך בל'אקווילה.
הוא נכנס לעיר בלווית שארל השני בעודו רכוב על חמור, באותו האופן בו נכנס ישוע לירושלים.

 

 

אפיפיור בעל כרחו

ואולם, אותן תכונות שהפכו את פייטרו לנזיר נערץ הן שעמדו לו לרועץ וגרמו לו להיות אפיפיור הססן ונאיבי.
פרופ' אימון דאפי מאוניברסיטת קיימברידג' מסכם בספרו (Saints and Sinners, History of the Popes):
"סלסטינוס היה באמת אפיפיור גרוע".
בראש ובראשונה הוא היה חלש במיוחד. הוא הפקיד את עצמו תחת חסותו של שארל ה-2 מאנז'ו, מלך נאפולי.
בעצת המלך, הוא העביר את מושב הקוריה מרומא לקסטל נואובו שבנאפולי, שם נבנה עבורו חדר קטן מרוהט בפשטות, אליו פרש לעתים קרובות כדי להתפלל ולהרהר.
האפיפיור אמנם חסה תחת הגנתו של המלך, אך בפועל הפך בן ערובה בידיו.
כדי להשביע את רצון פטרונו, מינה סלסטינוס שבעה קרדינלים צרפתים ורבות מהחלטותיו התקבלו בהשפעתו.
השכלתו של סלסטינוס אף היא לא הייתה רחבה דייה, עד כדי כך שלראשונה המפגשים עם יתר הקרדינלים התקיימו באיטלקית במקום בשפה הלטינית.
סלסטינוס בִּכֵּר את נזיריו למסדר והעניק להם פריבילגיות ועצמה חסרת תקדים.
הוא לא גילה עניין בניהול הכנסייה ולעתים קרובות הוא מינה לאותו התפקיד שני אנשים שונים.
לא עברו אלא חמישה חודשים וסלסטינוס חש בכאוס הנוראי שיצרה תמימותו הרבה.
כל חפצו היה להדריך את המאמינים ולא מעבר לכך.
הוא פנה למועצת הקרדינלים וביקש להפקיד את ניהול הכנסייה בידי שלושה קרדינלים לתקופת הציפייה (Advent) הקודמת לחג המולד, כדי שיוכל להתמסר לתפילה. אך בקשתו נענתה בסירוב.

 

 

ההחלטה לפרוש

כאן הגיע סלסטינוס להחלטתו הגורלית שהוא אינו כשיר ואינו מוכן להמשיך ולכהן כאפיפיור.
ישנם חוקרים הטוענים כי החלטתו של סלסטינוס לפרוש הייתה שלו בלבד.
אחרים טוענים כי הקרדינל בנדטו גטאני (בוניפציוס ה-8 לעתיד) הוא שדחק בו לעזוב את תפקידו.
האגדה מספרת כי גטאני הורה למרגליו להפחיד את סלסטינוס. בחסות הליל הכניסו עושי דברו צינור ארוך לחדרו של האפיפיור התמים בקסטל נואובו, שהאמין שקולו של אלוהים דיבר אליו והורה לו לפרוש מתפקידו.
בפתיחת מהדורת הליבר סקסטוס (Liber Sextus) משנת 1514 מצוי תחריט עץ המתאר את בוניפציוס המדיח את סלסטינוס קודמו לתפקיד.
בחזית, בוניפציוס אוחז בידו שועל המושך את נזר האפיפיור מראשו של סלסטינוס ה-5 הצועד לפניו.
מעל ראשו של סלסטינוס הקדוש יונה המסמלת את רוח הקודש המעניקה לו את ברכתה.
התמונה חוזרת על ההאשמה כי בוניפציוס הוליך שולל את סלסטינוס ושכנע אותו לפרוש מתפקידו.

 

 

סוף עצוב, המאסר בפומונה

סלסטינוס חתם אם כן על המסמך החוקי המאשר את פרישתו מן התפקיד.
שלא במפתיע, מי שניסח את המסמך היה בנדטו קטאני שהתמחה בחוק הקאנוני. אותו החוק עליו חתם סלסטינוס, ישמש בעתיד עוגן משפטי להחלטתו של בנדיקטוס ה -16 לפרוש מכס האפיפיור.
ב -13 בדצמבר, כינס סלסטינוס את הקרדינלים, אז הצהיר על פרישתו ופירט את הסיבות העומדות מאחוריה.
מיד לאחר מכן, הסיר את טבעת האפיפיור מעל ידו והכריז על עצמו שוב, האח פייטרו.
למחרת היום, התכנסה שוב מועצת הקרדינלים ולאחר שלוש הצבעות ספורות בחרה את בנדטו קטאני לאפיפיור.
קטאני שהרוויח מעצותיו שלו הפך לאפיפיור בוניפציוס השמיני ב -24 בדצמבר 1294.
קטאני בניגוד לסלסטינוס לא היה תמים. הוא חשש כי שני אפיפיורים חיים עשויים לפלג את הכנסייה.
מצב בו אויביו הפוליטיים עשויים להתלכד סביב קודמו.
סלסטינוס מצידו רק ביקש לשוב למנזר אך קטאני הורה לעצור אותו ולהציב עליו שמירה.
כך בילה האפיפיור לשעבר את ימיו האחרונים כשהוא כלוא במבצר פומונה (Castello di Fumone) צפונית לעיר פרנטינו, שם שהה עד מותו ב -19 במאי 1296.
בשנת 1313 הוכרז סלסטינוס כקדוש ע"י האפיפיור קלמנס החמישי.

 

 

מוג לב או גיבור

פרישתו של סלסטינוס עוררה בימי הביניים סערת רוחות וגם היום הדעות חלוקות בשאלה:
האם מדובר במעשה הרואי או פחדני ?
בקומדיה האלוהית, מתאר דנטה אליגיירי את המפגש בתופת עם "צִלּוֹ שֶׁל מוּג הַלֵּב".
מי שפחדנותו הביאה לכשל הסירוב, או "הסירוב הגדול" (Gran Rifiuto).

זִהִיתִי בֵּינֵיהֶם כַּמָּה הַמֻּכָּרִים לִי.
אֲזַי צִלּוֹ רָאִיתִי, רוּחוֹ שֶׁל מוּג הַלֵּב,
אֶת כֶּשֶׁל הַסֵּרוּב הוֹרִיד זֶה עַל רֹאשֵׁנוּ.

אֲזַי מִיָּד הֵבַנְתִּי בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה
כִּי הֶהָמוֹן הַזֶּה הוּא חֶבֶר פַּחְדָנִים
שְׂנוּאֵי אֵל בַּמָּרוֹם וְהַשָּׂטָן גַּם יַחַד. (התופת, קנטו 2, 59–60 תרגום אריה סתיו)

רבים מן החוקרים רואים בדבריו של דנטה התייחסות לפרישתו של סלסטינוס החמישי.
דנטה מפנה אצבע מאשימה כלפי סלסטינוס שפחדנותו סללה את הדרך לבחירתו של בוניפציוס המושחת.
בוניפציוס ראוי לזכור, היה אויבו התיאולוגי-פוליטי המר של דנטה, מי שאחראי לגלותו מפירנצה.
דנטה קובע את מקומו של בוניפציוס המושחת במעגל השמיני של הגיהנום, השמור לאשמים בשִׁמְעוֹנוּת, מכירת משרות כנסייתיות תמורת ממון (סימוניה).
מנגד, סלסטינוס החמישי הוא מוג-הלב הניצב סמוך לשער הגיהינום.

 

 

בניגוד לביקורתו הנוקבת של דנטה, רבים רואים בפרישתו של סלסטינוס החמישי מעשה הרואי.
דחייתה של כנסייה השקועה בחמדנות ומאבקים פוליטיים.
ביצירתו "על חיי הבדידות" משנת 1346 (De vita Solitaria) מצהיר המשורר הנודע פרנצ'סקו פטרארקה, כי פרישתו של סלסטינוס היא דוגמה נפלאה לחיי בדידות ושקיעה בהרהורים.
התייחסות נהדרת נוספת ל "סירובו הגדול" של סלסטינוס ניתן למצוא בפואמה "הסירוב הגדול" של המשורר היווני המודרני קונסטנדינוס פ. קוואפיס ( 1863-1933) בן הקהילה היוונית של העיר אלכסנדריה.

 

הסירוב הגדול – קונסטנדינוס קוואפיס

בְּחַיֵּי אֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים בָּא מוֹעֵד
שֶׁבּוֹ עֲלֵיהֶם לוֹמַר אֶת הַ"כֵּן" אוֹ אֶת הַ"לֹּא".
מִי שֶׁהַ"כֵּן" מוּכָן עִמּוֹ נוֹשֵׂא קוֹלוֹ לְאַלְתַּר
וּבְאָמְרוֹ צוֹעֵד בְּדֶרֶךְ הַכָּבוֹד וְהַבִּטְחָה.

מִי שֶׁסֵּרֵב אֵינוֹ מִתְחָרֵט.
אִם יִשָּׁאֵל שׁוּב, שׁוּב יֹאמַר "לֹא",
וַאֲפִלּוּ הַסֵּרוּב הַ"לֹּא" הַנָּכוֹן שׁוֹבֵר אוֹתוֹ לְכָל חַיָּיו.
(תרגם מיוונית: יורם ברונובסקי)

ומה תעשו אתם כאשר יגיע המועד שבו עליכם יהיה לומר את הכן או את הלא?

 
נסיים בעיבוד הנפלא לסירוב הגדול של המוזיקאי האתונאי פריקלס קנאריס (Pericles Kanaris)