מעל תעלות המים האחוריות של ונציה נמתחים מאות גשרים עתיקים המקשרים בין האיים. אחד המרתקים שבהם הוא הפונטה דיי פוני, הניצב בכיכר סן ברנאבה שבליבו של רובע הדורסודורו. הגשר המפורסם אינו נבדל במראהו מגשרונים אחרים, אך מאחוריו נחבאת מסורת עתיקה ודי מוזרה, והיא שנתנה לו את שמו: "גשר האגרופים".
סיפורו של הגשר הוא בעצם סיפור של מאבק המשתרע על פני דורות רבים, בין שתי פלגים ונציאניים: הקסטלאנים והניקולוטים, שמידי שנה בין החודשים ספטמבר לדצמבר נהגו להיפגש על הגשר לתגרות המוניות, שנודעו בשם: "קרבות האגרופים" (La Battaglia dei Pugni).
למען הסר ספק, חברי הכנופיות לא בחלו להתעמת גם במספר גשרונים אחרים, אך הגשר המועדף על כולם היה ה – Ponte dei Pugni.
הפונטה דיי פוני – גשר האגרופים
המסורת מספרת כי מקורה של היריבות שבין הקסטלאנים (מסן פייטרו די קסטלי) לבין הניקולוטים (מסן ניקולו דיי מנדיוקולי) נעוץ באותה עת בה נאלצו הפליטים מן היבשת למצוא מפלט בלגונה מפני הפולשים הברברים.
כדי לשמור על אחדות קהילתם המקורית, התיישבו הקסטלאנים ברבעים קסטלו, סן מרקו ודורסודורו, בעוד הניקולוטים תקעו כלונסאות על אדמת הביצות של סן פולו, סנטה קרוצ'ה וקאנארג'ו. יחד עם זאת, ישנם הטוענים כי מקור הפילוג טמון בחלוקה המנהלתית של העיר – שערך במאה ה -12 הדוג'ה סבסטיאני ציאני, חלוקה שיצרה בתום התהליך שתי קהילות נפרדות.
הקסטלאנים והניקולוטים – חלוקה לרובעים
עם הזמן, מצאו הקסטלאנים את פרנסתם במספנותיה של ונציה (הארסנאלה) שבמזרח העיר, כאשר מקור מחייתם של הניקולטים בצד השני של העיר היה ענף הדייג.
גם במלבושיהם נבדלו השניים. הקסטלאנים חבשו כובעים וצעיפים אדומים, כשצבעם הדומיננטי של הניקולוטים היה הצבע השחור. ובאשר לבנות המין היפה, על נשות הקסטלאנים מסופר שנהגו לענוד פרחים בצידו האחד של החזה, בעוד הניקולוטיות ענדו אותם בצד השני.
אין תימה, שאזורי המגורים והמנהגים השונים של שתי הסיעות, תרמו לא אחת למחלוקות ורגשי איבה, וכאשר התלהטו הרוחות העניין נסגר בדרך כלל בקטטה על הגשר.
ביום שנקבע מראש, הגיעו שתי הכנופיות בהמוניהם לגשר ותפסו את מקומם כ-300 במספר על היסודות בשני צידיו. הקרב החל כששני מתמודדים מכל כנופיה ניצבו בארבע פינותיו של הגשר, כשרגליהם מונחות בסימון החקוק באבן. עם הינתן האות החלו המהלומות מתעופפות, כשהמוני הלוחמים על הגשר העמוס מצטרפים למעגל האלימות, ומנופפים באגרופים במקלות וסכינים. הרעיון היה לנסות ולהטיל את היריב למי התעלה הצוננים והדלוחים מן הגשרון נטול המעקה (כפי שהיה באותם ימים), ואלו שצנחו לתעלה העמוקה טיפסו חזרה לגשר נוטפי מים לרקע שאגות ההמון.
לעיתים נמשך הקרב שעות רבות והותיר אחריו מסדר פצועים ארוך, מה שאילץ כמובן את הרשויות להתערב. לסיומה הגיעה הקטטה, כשהגשר כבר היה בחזקתה המלאה של אחת הכנופיות, שמן הסתם חגגה את נצחונה עם הנפת הדגל הנושא את סמלה.
עקבות האבן הלבנות המציינות את נקודת הפתיחה עליה ניצבו הלוחמים עם פתיחת הקרב
השלטון הונציאני אמנם לא ראה בעין יפה את מלחמות האגרופים, אבל גם לא דאג להוציאם מחוץ לחוק. נראה כי מדובר היה במדיניות "הפרד ומשול", שמחד מנעה התקוממות עממית משותפת כנגד השלטון, ומאידך איפשרה לשני הצדדים לשחרר קיטור אחד כנגד השני במינימום של פגיעות.
בעטיים של הקרבות האכזריים לאורך השנים אשר גבו מספר נפגעים רב, נאסר השימוש בנשק ב 1574, והשלטון התיר החלפת מהלומות בלבד. לפי גרסאות אחרות, לשלטונות לא הייתה יד בהחלטה, ומי שהגיע להסכמה היו למעשה שני הפלגים. האגדה מספרת, כי בעיצומה של קטטה כשאיבדו הקסטלאנים את רוב המקלות, הם זרקו את היתר ואיתגרו את הניקולוטים להילחם מולם בידיים חשופות.
הכללים שהשתנו לא צמצמו את מספר העימותים. נהפוך הוא, הם האדירו אותם והעלו את קרנם עשרת מונים. המתאגרפים הונציאנים עמלו על שיפור המיומנות ולמדו טכניקות חדשות, ובה בשעה השקיעו בני האצולה מהונם ומירצם ונתנו את חסותם לקרבות. כמו בכל בטורניר האתגר היה רב ונדרשה הכנה מדוקדקת, הגשר עבר תחזוקה והתעלה נחפרה ונוקתה בכדי שאלה אשר יצנחו למים לא יפגעו.
הקרבות המרתקים והמשעשעים משכו למקום המוני אנשים, שצפו במתרחש בעניין רב, מעל גבי סירות, מעבר לחלונות ומעל גגות הבתים הסמוכים. לרווחת המבקרים, דאגו בני האצולה למוזיקת רקע והציבו גשרונים זמניים לטובת תצפית אידיאלית.
תאור מרתק של הקטטות ניתן לראות בציורים שונים מן המאה ה-17, כדוגמת ציורו של האמן השוויצרי ג'וזף היינץ הצעיר שהתגורר בונציה.
Joseph Heintz the younger , התחרות על גשר המהלומות בונציה, 1673
המוזיאון הלאומי הגרמאני נירנברג.
בשלהי המאה ה-17 החלו הקרבות מאבדים מיוקרתם, ובני האצולה שנהגו לממן את הקרבות תרו אחר שעשוע חדש. הקש ששבר את גב הגמל התרחש בשנת 1705 בקרב עקוב מדם שהסלים ויצא מכלל שליטה. הקטטה שהחלה באופן שגרתי למדיי גלשה עד מהרה מאגרופים לסכינים, והגיעה לכדי מטר רעפים שהושלכו לכל עבר וללא הבחנה. אלא שהפעם הגיעו מים עד נפש, והשלטון שקצה נפשו החליט לעשות סוף ולאסור לאלתר קיומם של מפגשי קטטות נוספים. על מפרי החוק נקבעו עונשים כבדים שיכלו להגיע למאסר שבין חמש לשבע שנים.
עשרות שנים מאז תום הקרב האחרון על הפונטה דיי פוני, גבורתם של הלוחמים הפכה מושא לשירי הלל וסביבם נרקמו אגדות ומיתוסים שונים. את הקטטות האלימות על גשרוניה של ונציה החליפה תחרות פחות אלימה: כוחו של הרקולס (Forze d'Ercole). כך שבמקום לחבוט אחד בשני, טיפסו בני מעמד הפועלים על גב חבריהם כדי ליצור פירמידה אנושית. הפירמידה הגבוהה ביותר בקרנבל שבכיכר סן מרקו זיכתה את חברי הקבוצה ביוקרה ופרסים שהעניק הדוג'ה בכבודו ובעצמו.
כוחו של הרקולס Venezia a le sue lagune associazione aliusmodi ©
אם תבקרו בונציה, תבחינו כי לגשר ישנם מעקות ברזל (משנת 1870), ובמרום הגשר עדיין חקוקות עקבות האבן הלבנות המציינות את המקום בו ניצבו הלוחמים במועד פתיחת הקרב.
פסעו לעבר הכיכר, שימו לב לשוק הצף לממכר פירות וירקות, ואם תזהו את חזיתה הנאו-קלאסי של הכנסייה אל תופתעו…
בסרט אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון (1989), הכנסייה והכיכר שימשו תפאורה לאותה סצינה שבה גיבור הסרט מרים מכסה ומגיח מתוך הביוב שבלב הכיכר, למבוכתם הרבה של סועדי הבר האלגנטיים.
מאז, הספיקו הגשר והכיכר הקטנה לככב בסרטי קולנוע רבים ובינהם קזינו רויאל של 007 האגדי – ורבים אחרים שצולמו בין הסמטאות הקסומות והתעלות הצרות. סצינות מרהיבות המספקות זוית נוספת לונציה העיר המרתקת.
סרטון המתחקה אחר עקבותיו של אינדיאנה ג'ונס בכיכר סן ברנאבה
כשבחלקו העליון של המסך האתר המוצג בסרט ובחלקו התחתון האתר כפי שנראה במציאות.