נאפולי: פיאצה דל פלבישיטו, שני פסלי פרש ואתגר אחד משעשע

עמירם צברי|3 ביולי 2021

את אתגר שני הסוסים בפיאצה פלבישיטו כבר ניסיתם?
מדובר במשימה משעשעת בה התנסה כל נאפוליטני, לפחות פעם אחת בחייו.

פיאצה דל פלבישיטו היא ללא ספק אחת הככרות הידועות והמתועדות באיטליה.
הכיכר החצי מעגלית נקראת על שמו של הפלבישיטה, אותו משאל עם שנערך ב -21 באוקטובר 1860, בו התקבלה ההחלטה כי נאפולי תצטרף לממלכה המאוחדת של איטליה.
בעבר שימשה הכיכר כחניון ענק ומאז 1994 נסגרה לתנועת כלי רכב לרגל פסגת ה- G7 (ארגון המדינות המתועשות) שנערכה בנאפולי.
הכיכר הרחבה ניצבת בין משרדי השלטון המקומי (הפרפקטורה), ארמון המלוכה (Palazzo Reale) ובזיליקת סן פרנצ'סקו די פאולה שנבנתה בהשראת הפנתיאון של רומא, עבור הקדוש שסייע לבורבונים להשיב לאמתחתם את כס המלוכה.
מדי פעם משמשת הכיכר למופעים באוויר הפתוח ולתערוכות גדולות.
גדולים ורבים הופיעו כאן ביניהם פינו דניאלה, ברוס ספרינגסטין ואלטון ג'ון.

 

 

בלב הכיכר תבחינו בפסליהם של מלך נאפולי קרלו מבורבון (לעתיד קרלוס ה-3 מלך ספרד) ומימין בנו פרננדו.

 

 

בתחילת 1799 תקופת מלחמות המהפכה הצרפתית, נוסדה בשטחה של נאפולי רפובליקה אוטונומית למחצה.
המהפכנים העניקו לה את הכינוי "רפובליקת פרתנופה", על שמו של הישוב היווני הקדום שקדם לעיר ניאפוליס.
המלך הבורבוני פרננדו נמלט בפאניקה מחיילי צרפת המהפכנית, אך כעבור ששה חודשים שב בכוחות מחודשים להכניע את הרפובליקנים ולהשיב את ריבונותו. עם שובו, תושבי נאפולי היו חלוקים בדעתם:
היו שחפצו בשלטון הצרפתי ומנגד אחרים העדיפו שבית המלוכה הבורבוני יוותר על כנו.
הוויכוחים לא נמשכו זמן רב וב- 2 בדצמבר 1805 לאחר הנצחון בקרב אוסטרליץ, קידם נפוליאון בונפרטה את כיבוש נאפולי והכריז על תבוסת הבורבונים שבחרו להצטרף לקואליציה האנטי-צרפתית ונמנו עם אויביו.
פרננדו הראשון ואנשי חצרו שוב נמלטו לפאלרמו, שם נהנו מחסותם של הבריטים.
במרץ 1806 ממנה הקיסר הצרפתי את ז'וזף, אחיו הבכור למלך נאפוליּ.

 

 

ז'וזף הכיר תודה לאחיו וביקש להקדיש לכבודו פסל המתאר את הקיסר הרכוב על סוס.
את הרעיון שאב מפסלי הקוודריגה של בזיליקת סן מרקו בוונציה ומפסלו של הקיסר מרקוס אורליוס ברומא.
נפוליאון היה כמובן נלהב שפסל בדמותו יוצב בנאפולי, אחת הערים הגדולות והחשובות בעולם.
באותה העת, כדאי לזכור, נחשפו הממצאים בערים הרומיות החרבות הרקולנאום ופומפיי ונאפולי כיכבה במשך עשורים רבים כאחד מיעדי ה'גראן טור', הטיול המסורתי של צעירי האריסטוקרטיה.
לביצוע העבודה הזמין בונפרטה את אנטוניו קנובה, מגדולי הפסלים של הסגנון הנאו-קלאסי.

 

 

ב 6 ביוני 1808 העלה נפוליאון את ז'וזף על כס המלוכה הספרדי. את מקומו בנאפולי תפס ז'ואקים מירא, מבכירי חייליו של נפוליאון שנישא לאחותו הצעירה קרולינה בונפרטה.
אִתְּרַע מַזָּלוֹ של מירא ושלטונו החזיק מעמד שנים ספורות בלבד, עד 1813.
עם תבוסת צבאות נפוליאון בקרב לייפציג והחלטות קונגרס וינה שהשיבו על כנו את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי ששרר באירופה טרם המהפכה הצרפתית, נאפולי שבה לידי הבורבונים אחרי קרוב לעשור.

 
ומה עלה בגורלו של פסל הפרש?
בשל תמורות ותהפוכות שונות ביצוע הפרוייקט כולו התעכב למשך מספר שנים.
בינתיים סופחה סיציליה לממלכת נאפולי, ופרננדו הראשון שהפך למלך שתי הסיציליות, השלים את המיזם העירוני בו החלו הצרפתים, כולל פסלו של נפוליאון.
אלא שפרננדו העדיף כמובן להנציח את שושלתו וראה בעיני רוחו תמונה שונה.
פרננדו הורה לקנובה לשנות את דמות הרוכב מנפוליאון לאביו, קרלוס השלישי.
פרננדו לא הסתפק בכך והזמין סוס נוסף עליו תתנוסס דמותו שלו, כסמל להמשך השושלת הבורבונית בנאפולי.

 

 

פסלו של פרננדו ניצב בתנוחה המזכירה במקצת את ציורו של פאולו אוצ'לו על מצבת הפרש של סיר ג'ון הוקווד בכנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה.
על פניו של פרננדו נסוכה ארשת חמורת סבר המדגישה את סמכותו ואדנותו על תושבי נאפולי.

 

 

המודל לדמותו של הריבון הושלם באוגוסט 1818, ויציקת הברונזה הושלמה רק ב-1821.
דגם גבס הוצב בכניסה למוזיאון המלכותי של בורבון (לימים המוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה של נאפולי).
למרבה הצער, קאנובה לא הספיק להוציא לפועל את פסלו של פרננדו, אותו סיים תלמידו אנטוניו קאלי.
שני פסלי הפרש הונחו בשנת 1829 על בסיסי שיש בלרגו די פאלאצו (לימים פיאצה דל פלבישיטו), כשמבטם מופנה לעבר ארמון המלוכה (הפלאצו ריאלה).
עם כיבושה של נאפולי ב-1860 בידי גריבלדי, נאפוליטנים רבים התכחשו לשליטים הקודמים והתגייסו לרעיון האיחוד האיטלקי. פסליהם של שני הבורבונים נראו מגושמים ומיותרים וקיבלו קונוטציה פוליטית.
היו שביקשו להתיכם, אחרים אפילו הציעו להסיר את ראשיהם ולהחליפם בדמויתיהם של גיבורי הריסורג'ימנטו גריבאלדי וויטוריו עמנואלה השני.
למרבה המזל, ההחלטות לא הגיעו בסופו של דבר לידי מעשה, וגם היום לאחר 200 שנה קרלו ובנו פרננדו חולשים בגאווה על הכיכר הידועה.

 

 

אחד האתגרים המשעשעים שכל נאפוליטני ניסה לפחות פעם אחת בחייו, הוא לחצות את הכיכר ולעבור בין פסליהם של קרלו ופרננדו בעיניים עצומות או מכוסות.
לכאורה קו ישר הנמתח לאורך 170 מטר מן הארמון המלכותי לעבר הבזיליקה של סן פרנצ'סקו די פאולה.
עם זאת, מעטים השכילו לעבור את האתגר בהצלחה.
ההסבר העממי מייחס את העניין למלכה מרגריטה שאחת לחודש העניקה לאחד מאסיריה את ההזדמנות להציל את חייו ולצאת לחופשי, אם רק יצליח לחצות בעיניים מכוסות את הכיכר ולעבור בין שני הפסלים.
על פי אותה אגדה, אף לא אחד הצליח במשימה ועד היום "קללת המלכה" מרחפת מעל הכיכר ומונעת מאילו המנסים את מזלם את חדוות הניצחון.

 

 

עפ"י ההסבר המדעי, תחושת האיזון שלנו מונחית על ידי מערכת שווי המשקל הממוקמת באוזן הפנימית.
כאשר יש לנו שליטה מוחלטת של כלל החושים על מה שמסביבנו, אנו יכולים לנוע בקלות בכיוון הרצוי.
עם זאת, כשאנו חוסמים את החוש הראייה הבסיסי, מוחנו מוביל אותנו להסתמך על חושים אחרים ופחות מפותחים כמו חוש השמיעה ותחושת המישוש.
בגלל העדר הניסיון של החושים הללו איננו מסוגלים להגיע למטרה. אז אם רק תתאמנו ההצלחה מובטחת.

 
שימו לב לבחור המקומי המנסה לחצות את הכיכר