שירת הסירנה פרתנופה, האם הבתולה של העיר נאפולי

עמירם צברי|17 באפריל 2020

באודיסיאה מסופר, על קירקי המזהירה את אודיסאוס כיצד להימנע משירת הסירנות ולהישאר בחיים:

"תחילה תגיע אל הסירנות, הן מטילות כישוף על כל בני האדם הבאים לקראתן, וכל איש שיתקרב בתמימותו ויקשיב לקול הסירנות לא ישוב לביתו, הסירנות יכשפו אותו בשירתן הצלולה… עליך להפליג מהן והלאה, ואת אוזני רעך לסתום בדונג… אסור שאיש מן האחרים יקשיב, ורק אתה, אם רצונך לשמוע, כי אז יש לקשור אותך בידיך וגם ברגליך, כשאתה ניצב על כנת התורן…
וכך תוכל להתמסר ולהקשיב לקול הסירנות. ואם תתחנן ותצווה על אנשיך לשחרר אותך, עליהם לקשור אותך אז בחבלים רבים יותר." (הומרוס: האודיסיאה, ספר 12)

 

 

הסירנות, כך מסופר נדונו להשליך את עצמן למים אם בן תמותה יצליח לשמוע אותן ולהיוותר בחיים.
מאחר ונכשלו לפתות בשירתן הערבה את אודיסאוס ולטרוף את ספינתו, התאבדו שלוש הסירנות.
גופה של אחת מהן, פרתנופה (Partenope) נשטף לחוף, סמוך לאיון מגאריס (Megaris), כיום מקום משכנו של מבצר הביצה העתיק של נאפולי (Castel dell'Ovo).
לאחר מותה קברו המתיישבים היוונים את שרידי גופתה של הסירנה הבתולה, (פרתנוס = בתולה ביוונית), והעניקו את שמה לעיר החדשה שייסדו.
הישוב פרתנופה שכלל תחילה את גבעת פיצופאלקונה, נקרא מאוחר יותר פאליאופוליס ("העיר הישנה") עם הקמת העיר החדשה ניאפוליס.

 

 

במיתולוגיה הרומית סיפורה של פרתנופה מעט שונה.
מסופר על קנטאור בשם ווזוביוס שהתאהב בסירנה למורת רוחו של יופיטר שהפך את הקנטאור להר-געש פעיל ואת פרתנופה לעיר נאפולי. חרון אפו של הקנטאור המאוהב בא לידי ביטוי בהתפרצויותיו האלימות והתכופות של הר הגעש.

 

 

פולחן פרנתנופה היה נפוץ בקרב הנאפוליטנים, שערכו לכבודה חגיגות עממיות, פסטיבלים ותחרויות ספורט.
הכבוד שחלקו התושבים לסירנה, מסביר במידת מה מספר מאפיינים בולטים שהשתרשו בתרבות המקומית. פרתנופה, מייסדת העיר הבתולה, הותירה חותם עמוק והפכה לאם העם הנאפוליטני.

 

 

מאות שנים תחלופנה, ובתולה נוספת תשא ברחמה את מי שעתיד להושיע את העולם.
הקבלה שעשויה להסביר את מסירותם יוצאת הדופן של תושבי נאפולי לפולחן המדונה שנכנס לאותה משבצת.
הסירנה אמנם מתה אך על קברה נוסדה העיר.
עבור הנאפוליטנים, המוות איפוא, אינו נתפס כטאבו, אלא כחלק בלתי נפרד מן החיים.
פולחנם של המתים נפוץ ואינו מבעית או מרתיע, הנאפוליטנים סוגדים למתים כפי שהם סוגדים לקדושים.
תוכלו לקרוא על כך בפוסט:
פולחן המתים המסתורי של כנסיית הגולגלות.

 

 

שירת הסירנה מכשפת אם כן את אלו העומדים למות, ומלווה את נשמות המתים בדרכן אל השאול.
הסירנה היא אישה בעלת גוף של ציפור (בימי הביניים דמותה של פרתנופה תוסב לבתולת ים).
וכמנהג הציפורים, ("ציפור קטנה לחשה לי") הסירנה מסתירה באמתחתה אותות מבשרים וסימנים.
כפי שפרתנופה שרה לאודיסאוס עם בנות לוויתה:

"בוא לכאן, אודיסאוס…כי הרי מעולם לא חלף שום אדם על פניו של האי
בספינה השחורה לפני שאת זמר הדבש הבוקע מפינו שמע…
שכן אנו יודעות את כל הנעשה על פני הארץ הטובה."

 

 

שירת הסירנה, אף יכולה לשפוך אור על אהבתם הגדולה של בני נאפולי למוזיקה ונהייתם אחר תחושות ליבם.
ייתכן גם כי המשפט המפורסם: "לראות את נאפולי ולמות", שולח רמז דק לפרתנופה, שבקולה הערב כישפה את אותם מלחים שנאלצו לזנק מספינותיהם לעבר מותם.

 

 

את עקבותיה של העיר המזוהה עם הסירנה ניתן למצוא עד היום.
בדמיון העממי, שרידי גופה של ​​פרנתופה שוכנים בנאפולי בשלושה איזורים, תוך שימוש בשמות הסימבוליים:
כפות רגליה של הסירנה ניצבות בפאתי מערב ב- Piedigrotta (פיידיגרוטה) , ראשה שוכן ב- Caponapoli (הראש של נאפולי), בעוד גופה שוכן בבאיזור נילו בעיר העתיקה, ומכונה Corpo di Napoli (גופה של נאפולי).
יתר על כן, תושבי נאפולי ידועים כ"פרנתנופי" וקבוצת הכדורגל העירונית האהובה מכונה "פרתנופה".
כאשר הורחבה העיר לכיוון הים בראשית המאה ה-20, קיבלה השדרה החדשה הסמוכה למבצר הביצה את השם "ויה פרתנופה".

 

 

מונומנטים רבים נושאים את דמות הסירנה ומספר מזרקות אף מוקדשות לה:
הראשונה והעתיקה שבהן, בה אתמקד, היא הסְפִּינַקוֹרוֹנָה (Fontana della Spinacorona) מן המאה ה- 15.
מזרקה נוספת וחדשה יותר נחנכה במאה ה -19 בלב פיאצה סאנאצרו (Piazza Sannazaro) , סמוך למרינה של המרג'לינה.

 

 

בשנת 1498 נבנתה מזרקת הסְפִּינַקוֹרוֹנָה בהוראת המשנה למלך ספרד, דון פדרו דה טולדו.
מזרקת השיש זכתה לשם זה משום שנחנכה סמוך לכנסיית נזר הקוצים (Chiesa della Spina Corona) שלפי האמונה החזיקה בקוץ בודד מנזר הקוצים של ישוע.
המזרקה היא היחידה ששמרה על דמותה המקורית של פרתנופה, עם כנפיים ורגלי ציפור.
ישנן טענות כי במקום זה שכנה מזרקה קדומה יותר, אך השערה זאת שנויה במחלוקת.
קילוחי מים ניתזים משדיה של הסירנה וזורמים במורד הוזוביו המגולף מתחת לגופה.
למרגלות הסירנה מימין "ויולה" המסמלת את המוזיקה, אלמנט בולט במיתוס.

 

 

בעבר נשא הפסל את הכתובת הלטינית:
dum vesevi syrena incendia mulcet
מעין פנייה לסירנה שתדאג לצנן את זעמו של הקנטאור ולכבות את להבות האש והלבה המתפרצות מממנו.
משאלתו של דון פדרו דה טולדו הייתה ככל הנראה למתן את פעילותו של הר הגעש האימתני, ואולי אפילו להרגיע את הפתיל הוולקני הקצר של הנאפוליטנים.
התושבים בחרו להתמקד באיברי הכיבוי והעניקו למזרקה את הכינוי "מזרקת הציצי" (Fontana delle Zizze).
הפסל הנוכחי הוא העתק לפסל המקורי אותו תוכלו לראות במוזיאון סן מרטינו, מוזיאון ההיסטוריה של נאפולי.

 

אהבתם? אשמח לשיתופים