אגם נמי: פולחן דיאנה נמורנסיס (Diana Nemorensis)

עמירם צברי|20 בפברואר 2024

דיאנה, כך נקראה ברומא מקבילתה של האלה היוונית ארטמיס.
בתם של לטונה ויופיטר ואחותו התאומה של אפולו, מוכרת בעיקר כאלת הציד, הטבע ובעלי החיים.
מאוחר יותר נודעה גם כאלת הירח.
מרבית התיאורים באמנות מציגים את דיאנה הנושאת קשת ותלי חצים.
שיער ראשה שזור לעיתים בתכשיט דמוי סהרון קטן.
בין בעלי החיים הקדושים הנלווים אליה נמנים בדרך כלל צבאים, דובים וכלבי ציד.
דיאנה נודעה גם כאלת הלידה, למרות שהיא עצמה נותרה בבתוליה.
הן בעלי-החיים והן בני-האדם זכו להגנתה ופוריותם הופקדה בידיה.
בניסיון לפייסה ולהבטיח צאצאים חזקים ובריאים הגישו לה הצעירים והצעירות מנחות תרומה.
המנחות כללו בין היתר תכשיטים שונים, פסלונים של האלה וצלמיות בעלי חיים.
לא אחת מצביעות המנחות על קשר עמוק לטבע על כל הבטיו, דבר המאפיין אותה כאלת הציד והפיריון.
באתרי הפולחן לדיאנה נמצאו פסלונים של אברי מין נשיים וצלמיות דמויות רחם.

 

 

אגם נמי: פולחן דיאנה נמורנסיס (Nemorensis)

אחד מאתרי הפולחן הידועים לדיאנה שכן בחורש קדוש ומיוער, סמוך לאגם נמי דרומית מזרחית לרומא.
האגם המרהיב נוצר למעשה מהצטברות מי גשמים בתוך קַלְדֶרָה (לוע הר געש כבוי).
במשך מאות שנים הוחזק המקדש בידי העיירה הלטינית אריקיה מעברו השני של האגם (כיום אריצ'יה) שהייתה חברה בברית העמים הלטינים. קרבתו של המקדש לאגם הפכה אותו לאתר קדוש כבר בימי האימפריה הרומית.
בשל השתקפות הירח במים, זכה האגם לשם "המראה של דיאנה" (Speculum Dianae).
סגולות מימיו המקודשים (רוויי המגנזיום) משכו נשים הריוניות, שנהגו לרחוץ בו כדי להבטיח לידה בריאה.
האגם סיפק השראה ללורד ביירון והמשורר הגרמני יוהאן וולפגנג פון גתה שפקדו את המקום במסגרת הגראן טור. (טיול החניכה המסורתי שערכו צעירי המעמד הגבוה במאות 17-18).

 

 

טקס הפולחן לדיאנה נמורנסיס ("של היערות") שנערך על גדת האגם הצפונית היה אלים במיוחד.
אחד המקורות המתייחסים לטקס מספר כי בחורשה הקדושה בנמי ניצב עץ אלון גדול.
ענפיו של העץ נחשבו למקודשים ואסור היה לקצצם. היחידים שהותר להם היו עבדים שנמלטו מאדונם.
(מספר גרסאות אינן מזכירות ענפים אלא דבקון הנאסף מקליפתו של הגזע).
כך או אחרת, תלישת אחד הענפים העניקה לעבד את הזכות לקרוא תיגר על הכהן הגדול של המקדש, ולהילחם בו עד מוות. עבד שרצח את קודמו לכהונה זכה במשרתו וקיבל את התואר רקס נמורנסיס (Rex Nemorensis), מלך החורשה הקדושה.

 

 

משרה בסיכון גבוה

המשורר הרומי אובידיוס מספר על הרקס נמורנסיס בחיבורו על הפסטיבלים:
"השולט במקום הוא אחד אשר ידיו חזקות ורגליו מהירות,
וכל אחד נהרג במועד מאוחר, כפי שהוא עצמו הרג בעבר". (Ovid, Fasti)

האנתרופולוג הבריטי סר ג'יימס פרייזר מצוטט בספרו "ענף הזהב":
"מועמד לכהונה יכול היה לזכות בתפקיד רק על ידי רציחתו של הכהן,
ולאחר שהרגו, שמר על תפקידו עד שנרצח בעצמו בידי איש חזק או בעל מלאכה.."
(The Golden Bough , Sir James Frazer)

נראה כי למרות המיקום הפסטורלי בו שכן המקדש, המשרה לא הייתה נחשקת ולא משכה מועמדים רבים.

הגאוגרף היווני סְטְרָאבּוֹ אף הוא מתייחס למשרה הזמנית:
"פולחנה של ארטמיס בחורשת נמי כלל אלמנט ברברי ..
השואף לכהונה היה תמיד עבד שביקש חירות ונמלט מאדוניו
ולשם כך הרג את הכהן הקודם, וכיהן תחתיו עד שהגיע רוצחו שלו…"
כתוצאה מכך, הנושא במשרה (שכונה "רקס נמורנסיס", או "מלך החורש בנמי")
נשא על גופו חרב דרך קבע, כדי להגן על עצמו מפני רוצחים בלתי קרואים.."

 

 

בספרו חיי שנים-עשר הקיסרים, מספר סווטוניוס על הקיסר הרומי קליגולה שנהג להתערב בטקסים המקודשים.
לקליגולה נמאס מן העובדה שהרקס נמורנסיס הנוכחי חי כל כך הרבה זמן אז הוא מצא פתרון יעיל.
"מאחר שהמלך־הכהן שבנֶמִי החזיק כבר שנים רבות בכהונתו, הקים לו יריב חזק ממנו.."
(חיי שנים-עשר הקיסרים, סווטוניוס, פרק רביעי, תרגום: אלכסנדר שור)

קליגולה עצמו תמך בפולחנה של דיאנה נמורנסיס והחזיק בשתי ספינות ענק שנבנו לשם כך באגם נמי.
האחת שימשה כארמון צף, והשניה, המעט יותר קטנה כמקדש פולחן לדיאנה.
על גורלן המרתק של הספינות וחשיפתן בימי מוסוליני ניתן לקרוא במקומות שונים כמו:

אאוריקה – מה קרה לספינות של קליגולה, הקליקו כאן
והספינה שטה: עלילות הרודן והקיסר המטורף, הקליקו כאן

 

 

מקורותיו המיתולוגיים של הטקס העקוב מדם

אורסטס ופילדס

הפילולוג המלומד סרוויוס (Maurus Servius Honoratus) בן המאות 4-5 לס', מתאר את הגיבור היווני אורסטס כמי שאחראי לחניכת הטקס בנמי.
אורסטס, בנם של אגממנון וקליטמנסטרה, יוצא בלוויית פילאדס חברו לארץ הטאורים.
מטרתו של אורסטס הפועל במצוות אפולו, היא לגנוב ממקדש ארטמיס את צלם האלה ולהעבירו לאתונה.
אורסטס ופילדס נתפסים ומובלים לכוהנת המקדש כדי שתכשיר אותם כקורבנות לאלה.
שכן, פולחנה המקומי של ארטמיס היה ברברי והסתיים בהריגת כל זר שהגיע לחוף.
אורסטס מזהה כי כוהנת המקדש אינה אלא איפיגניה אחותו.
בתחבולה מחוכמת מצליחים השניים להערים על תואס מלך הטאורים,
ונמלטים בשלום עם פסלה הקדוש של ארטמיס לספינתם העוגנת בחוף.
אורסטס עוצר באריקיה הסמוכה לאגם נמי, שם הוא מפיץ את פולחנה של ארטמיס.
למקדשה נבחר עבד שנמלט מאדוניו. מנוסת העבד סימלה את מסעו של אורסטס מערבה.

 

 

היפוליטוס, אסקלפיוס וארטמיס

מנגד, הגאוגרף היווני פאוסניאס מספר על תזֵאוס שהגלה את בנו היפוליטוס וגרם למותו, כי לשווא חשד בו שפיתה את אמו החורגת פיידרה (שחשקה בבנה החורג).
היפוליטוס הושב לחיים ע"י אסקלפיוס אל הרפואה, בעזרתה של ארטמיס (דיאנה).
הוא עוזב את אתונה ונודד לאיטליה, שם הוא מתמסר לארטמיס פטרוניתו ומקדיש לה מקום פולחן.
לאחר מכן קובע היפוליטוס תחרות ומזמין עבדים המבקשים את חירותם.
המתמודדים נלחמים עד מוות על הזכות לשמש "רקס נמורנסיס" כהן במקדשה של ארטמיס.
במקדש החדש, הקרבת קרבן אדם נאסרת והפולחן מתון יותר מזה שקדם לו.
ועם זאת גם במקרה זה, רק דם אנושי עשוי היה לפייס את האלה.
הדם הניגר מגוף הנרצח (הרקס נמורנסיס או יריבו) נועד להפרות את האדמה סביבו.
על כל פנים, סיפורו של היפוליטוס ותחייתו תרמו ככל הנראה לאמונה העממית בסגולות הריפוי של דיאנה.
מנחות התרומה שנמצאו סביב מקדשה בנמי מעידות על פולחנה כאלה מרפאה.
בין מנחות הטרקוטה נמצאו יציקות אנטומיות דמויות רגליים, עיניים, ידיים ואיברים נוספים בגוף האדם.

 

 

אינאס והענף המוזהב

האנתרופולוג ג'יימס פרייזר, משער כי נמי היא המקום בו אינאס יורד לממלכת השאול כדי לפגוש באנכיסס אביו.
לשם כך, מנחה אותו הסיבילה, עליו להשיג את הענף המוזהב לפרוסרפינה אלת השאול על עץ מיוחד שעליו צמח הדבקון, בחורשה המקודשת לדיאנה בנמי.
לטענתו, מלך החורש של נמי, הוא דוגמא למיתוס המלך הקדוש שעליו למות לפרקים כחלק מטקס פריון קבוע.

 

 

על מלך החורש מוטל תחילה להוכיח את ערכו ע"י מריטת חוט זהב מאחד העצים המקודשים.
לאחר מכן עליו לקטול את הכהן הקודם, ולבסוף לחיות את חייו בזהירות יתירה מפני העבד שיבקש להחליפו.
הרעיון בא לידי ביטוי בפואמה שכתב המשורר הבריטי תומאס בבינגטון מקולי:

עצים אלה שבצילם העמום שולט הכהן הנורא,
הכומר שרצח את הרוצח, ובעצמו יירצח.

 

 

פסטיבל הנמוראליה (Nemoralia)

הנמוראליה נערכה בנמי במשך שלושה ימים לכבוד האלה דיאנה.
היא נחוגה על ידי הרומאים באידו של אוגוסט (בין ה-13 עד 15 באוגוסט).
תחילה התקיים הפסטיבל רק במקדש דיאנה שבאגם.
אך עד מהרה זכה לתפוצה נרחבת ברחבי איטליה, לרבות מקדש דיאנה שבגבעת האוונטין שברומא.
הנמוראליה כללה תהלוכת לפידים ונרות סביב מימי האגם.
אלה שתפילותיהם נענו עיטרו ראשם בזרי פרחים, כדי לקיים את נדריהם לאלה.
היה זה יום מנוחה לנשים ועבדים. כלבי הציד זכו אף הם לכבוד ויקר והולבשו בפרחים.
סירות קטנות מוארות בפנסים התרוצצו בין גדות האגם.
המנחות שהוגשו כללו מאפים קטנים דמויי אברי-גוף הזקוקים לריפוי, פסלי איילים זעירים ותפוחים.
עפ"י מספר חוקרים הכנסייה התאימה את מועד הנמוראליה לחג עלייתה של מרים שקבעה ב-15 באוגוסט.
נראה כי הכנסייה הקתולית שאלה מן הנמוראליה לא רק את התאריך לעליית מריים אלא גם את הסמליות.
שהרי, הנמוראליה ציינה את ירידת דיאנה לשאול בחיפושיה אחר היפוליטוס, אך בעיקר את עלייתה לרקיע כעבור שלושה ימים כמלכת הירח המלא.