מילאנו: פסלו של לאונרדו דה וינצ'י

עמירם צברי|3 ביוני 2018

בליבה של פיאצה דלה סקאלה המפורסמת של מילאנו ניצב בגאון פסלו של לאונרדו דה וינצ'י.
פניו של האמן מופנות כלפי בית האופרה המפורסם ביותר בעולם וגבו לעבר פאלאצו מארינו ההיסטורי, המשמש כיום משכנה של עיריית מילאנו.
מצידו האחד של המונומנט שוכנת גאלרייה ד'איטליה לאמנות (Gallerie d'Italia) ומעברו השני מרכז הקניות המפואר גלריה ויטוריו עמנואלה.
הפסל עשוי משיש קאררה לבן, והבסיס מגרניט שנחצב באיזור באוונו (Baveno) ממערב לאגם מאג'ורה.

 

 

הרעיון להקמת פסל לכבוד איש האשכולות וגאון הרנסאנס, נולד בשנת 1856 ביזמת האקדמיה לאמנויות יפות בבררה. האקדמיה קיימה תחרות ליצירת פסל שיש או ברונזה, אשר יוצב בחצר הפאלאצו די בררה.
כעבור שנתיים, לאחר שנבחנו כל הסקיצות והתרשימים שהתקבלו לתחרות, בחר חבר המושבעים בהצעתו של הפסל פייטרו מאני (Pietro Magni).
אלא שעתה נתקבלה ההחלטה להציב את האנדרטה בפיאצה דלה סקאלה, שם תמו זה מכבר עבודות השיקום. פתרון זה נראה הולם יותר לחשיבות הדמות אותה הציג הפסל.

 

 

לאונרדו דה וינצ'י התגורר במילאנו בין השנים 1482-1499 ומ 1506-1513 בקסטלו ספורצסקו, שם עבד עבור הדוכס לודוביקו ספורצה.
לאונרדו הופקד בחצר הדוכסות על ענייני התרבות והאמנות.
בתקופה זו שקד על המצאותיו ועסק באנטומיה, בהרחבת מערכת התעלות בעיר ובתכנון סכרים.
באותה עת הוא אף יצר את יצירותיו המפורסמות "הסעודה האחרונה", ו"הגבירה עם החולד".

 

 

הקמת האנדרטה לכבודו של לאונרדו וכינונה של המדינה האיטלקית החדשה שזורים היו זו בזו.
קברניטי המדינה ביקשו בשנת 1860 לשאת בעלויות הכרוכות בביצוע הפרויקט, אך דרשו כי עיריית מילאנו תישא אף היא בנטל הכספי.
העניין הגיע לכדי מחלוקת משפטית עם הפסל עצמו שנמשכה כעשר שנים.
בסופו של דבר הושגו המשאבים הכלכליים והמונומנט נחנך בשנת 1872, בנוכחות המלך ויטוריו עמנואלה השני בתערוכה הלאומית השנייה.
במרוצת השנים זכה הפסל לשלל כינויים שהידוע מביניהם היה:
"Un Litro in Quattro" (ליטר אחד ברביעייה) בשל צורתו שהזכירה למילאנזים בקבוק יין וארבע כוסיות.

 

 

למרגלות האנדרטה, פסלים המתארים את ארבעת תלמידיו המצטיינים של לאונרדו בגודלם הטבעי:
מרקו ד'אוג'ונו (Marco d'Oggiono), תלמידו החביב של לאונרדו, שהעתיק רבות מעבודותיו.
ג'ובאני אנטוניו בולטרפיו (Giovanni Antonio Boltraffio) צייר הרנסאנס יליד מילאנו.

 

 

צ'זרה דה ססטו (Cesare da Sesto) שעבד בעיקר בדרום איטליה.
ואנדריאה סאלאיי (Andrea Salai) ששמו האמיתי היה ג'יאן ג'אקומו קאפרוטי.

 

 

סאלאיי החל לעבוד אצל לאונרדו כבר בהיותו בן 10 בשנת 1490, ונותר לצידו כמעט 30 שנה.
זהותו המינית של סאלאיי ומערכת היחסים שבין השניים לא הייתה ברורה.
הוא תואר בפי לאונרדו כגנב, שקרן ועקשן, ובקיצור כשדון שאין לעמוד בפניו.
לאונרדו למעשה שינה את שמו מג'אקומו לסאלאיי, וכינה אותו בחיבה "Mon Salai" (סאלאיי שלי).
שם זה דבק בו לכל ימי חייו.
חרף התנהגותו, סאלאיי היה הטוב מכל. לאונרדו פינק אותו במלבושים, תמך בו כספית ואפילו רכש עבורו בית.
הוא אפילו הזכיר אותו בצוואתו בשל: "שירותיו הטובים והאדיבים".
לאיזה שרותים התכוון לאונרדו, ניתן רק לשער..
מכל מקום, סאלאיי שימש מושא השראה לכמה מיצירות המופת של דה וינצ'י, כמו בכחוס, יוחנן המטביל וישנם הסבורים שאף שימש מודל ליצירת המונה ליזה.
הגורסים בטענה זו, מציינים את הדמיון באיברי הפנים של השניים, במיוחד האף והפה.
באופן מעניין אם משנים את סדר האותיות המרכיבות את "Mona Lisa" מתקבל הביטוי "Mon Salai".

 

 

 

ולמונומנט בחזרה:
בין דמויותיהם של התלמידים מונחים תבליטים, המייצגים את תחומי המחקר השונים בהם הצטיין לאונרדו: אנטומיה, ציור, הנדסה הידראולית, ואדריכלות.

 

 

 

 
 

סרטון נהדר שהכין דר' אפי זיו, בו תוכלו ללמוד על התבליטים במונומנט.