מיכלאנג'לו בואונארוטי: תנועה מגונה בקפלה הסיסטינית

עמירם צברי|17 בינואר 2020

כִּלָּה דְּבָרָיו הָָרוּחַ, הֵנִיף יָדָיו קְפוּצוֹת,
אֲֲגוּדָלוֹ בּוֹלֵט בֵּין שְתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו,
קוֹרֵא "בּוֹא קַח, אֵלִי, אֶשְלַח אוֹתָם אֵלֶיךָ".

כך מתאר דנטה אליגיירי בקומדיה האלוהית את נשמתו של וואני פוצ'י, המבצעת תנועה מגונה כלפי האל.
וואני פוצ'י (Vanni Fucci) שדד בשנת 1293 את אוצר קתדרלת סן זנו בפיסטויה, ונצלה בלהבות התופת כשנחש כרוך סביב צווארו. (הקומדיה האלוהית קנטו 25, תרגום: אריה סתיו)

בור הגנבים בתופת, איור מאת גוסטב דורה (מקור ויקימדיה)

מחוות היד המגונה המתוארת בקומדיה האלוהית היא תנועת התאנה (פִיגַה).
קמיצת כל חמש האצבעות לאגרוף, לבד מהאגודל – שנדחק בין האמה לאצבע המורה.
התנועה שקולה לאצבע משולשת, ומשמשת בעיקר להבעת בוז או התייחסות מבטלת לבקשה כלשהי.

תנועה מגונה, התאנה (פִיגַה), מקור ויקימדיה

מקורות המחווה נעוצים כבר בימי האטרוסקים ומופיעים בקמעות מן התקופה הרומית.
ברומא העתיקה תנועת התאנה (Manu Fica) התבצעה על ידי אבות המשפחה (Pater Familias), כדי להדוף את רוחותיהם הרעות של המתים כחלק מפסטיבל הלמוראליה שנחוג בראשית חודש מאי.
התנועה אף מצויינת בציורים וטקסטים ספרותיים במאות 16-17.
גם היום רווחת הפִיגַה במערב אירופה ונהוגה בטורקיה ובקהילות הסלאביות.
המונח "פיקה" אף משמש לעיתים ככינוי וולגרי לאיבר המין הנשי, בשל מראה האצבע המתארת בדרך מליצית את אקט החדירה לאיבר הנקבי.
בברזיל נהוג להשתמש במחווה זו כדי להתגונן מעין רעה, קנאה ושאר מרעין בישין.
בנצרות העתיקה הייתה תנועה זאת ידועה כ- "Manus Obscena" כלומר יד מגונה.
ישנם חוקרים הטוענים כי המקור נעוץ בתרבות ההודית הקדומה שם תיארה את היוני והלינגאם.

תנועה מגונה (Manu Fica) על קמע נחושת רומאי
Creative Commons License, The Trustees of the British Museum, via wikimedia

בשנת 1505 הזמין האפיפיור יוליוס השני את מיכלאנג'לו כדי לעצב עבורו מצבת קבר מונומנטלית.
האמן המחונן נענה להזמנת האפיפיור, זנח את יתר עבודותיו והקדיש את כל מרצו וכשרונו לתכנון הפרוייקט.
העבודה הייתה אמורה להתפרס על פני שלוש קומות, להכיל כ-40 דמויות ותוכננה להסתיים תוך מספר שנים,
אלא שמכאן ואילך, תסכול וחוסר שביעות רצון היו מנת חלקו של מיכאלאנג'לו שרטן:
"איבדתי את כל נעורי בהיותי כבול לקבר הזה ".
העבודה התעכבה ונמתחה על פני עשורים רבים.
תחילה התבשר מיכאלאנג'לו כי יוליוס החליט להפסיק את מימון הפרוייקט.
מאוכזב, שב האמן לפירנצה עיר מולדתו, כדי להמשיך לעסוק ביתר עבודותיו.

מצבת קברו של יוליוס השני עם פסל משה, כנסיית סן פּייטרו אין וינקולי רומא
צילום עמירם צברי©

בשנת 1508 שוב נקרא האמן הפלורנטיני ע"י הכס הקדוש.
מיכלאנג'לו אמנם היסס אך לבסוף נעתר לבקשת יוליוס שהזמין ציורי קיר חדשים לקפלה הסיסטינית.
במהלך העבודות האפיפיור פיקח מקרוב, ופקד את המקום פעמים רבות.
בין השניים נוצרה מתיחות שהובילה לויכוחים רבים.
מסופר כי באחד מביקוריו טיפס האפיפיור על הפיגום, ושאל בקוצר סבלנות מתי תושלם היצירה?
מיכלאנגלו השיב בחוצפה: "אימתי שהיצירה תספק אותי".
יוליוס רתח והרים קולו: "ואנחנו דורשים שתספק אותנו ותסיים אותה במהירות".
ישנם הגורסים כי יוליוס אף הניף את מקלו והכה את מיכלאנג'לו, שדרש כי יביע התנצלות.

מיכלאנג'לו בואונארוטי, הקפלה הסיסטינית בוותיקן
Creative commons License via Wikimedia

האיבה ההדדית והמשטמה שחשו השניים זה כלפי זה הובילו לנקמתו של האמן.
מיכלאנג'לו עיצב את דמותו של הנביא זכריה בדיוקן פניו של האפיפיור.
שני מלאכים קטנים (פוטי) ניצבים מאחוריו, המרוחק מבין שניהם מניח את ידו הימנית על כתף רעהו.
אם תביטו היטב, תוכלו להבחין בכף היד הקמוצה ובאגודל המופנה לעברו של זכריה.
האם באמת מדובר בתנועה מגונה של האמן מהיר החימה? שפטו אתם בעצמכם!