שגה וולאסטאר: אגדה אלבנית על זהות, אובדן ותחייה

עמירם צברי|16 בינואר 2026

"אם דברי הכרוניקות שלנו אמינים, הרי שאנו נקראים אפירוטים. ואתה ודאי יודע כי בעבר הרחוק אבותינו עברו בארץ שאתה מחזיק כיום; הם ניהלו שם קרבות גדולים מול הרומאים, וככל הידוע לנו, ברוב הפעמים נסוגו בכבוד, ולא בבושה."
ג’רג’ קסטריוטי סקנדרבג משיב לג'ובאני אנטוניו אורסיני, נסיך טאראנטו, 31 באוקטובר 1460.

הזהות הלאומית האלבנית נשענת על תחושת רצף היסטורי עמוק, המחברת בין עמים קדומים, גיבורים מיתיים ומנהיגים שהטביעו את חותמם על האזור. כבר בתקופת ההתעוררות הלאומית ראו האלבנים את עצמם כצאצאי האילירים והאפירוטים, עמים עתיקים שחיו באזור זה אלפי שנים. דמותו של פירוס, מלך אפירוס, אחד המצביאים המבריקים של העת העתיקה, הפכה לסמל של גבורה מקומית. לא במקרה ניסו היסטוריונים אלבנים במאות ה־19 וה־20 ליצור רצף בין פירוס בן המאה ה־3 לפנה"ס לבין סקנדרבג, (ג’רג’ קסטריוטי) גיבור הלאום בן המאה ה־15. שניהם נולדו באזור שהיה חלק מהטריטוריה ההיסטורית של אפירוס, ושניהם נחשבו למנהיגים צבאיים מבריקים שניצבו מול אימפריות אדירות, פירוס מול רומא, וסקנדרבג מול האימפריה העות’מאנית. כך נוצרה מסורת של עמידה איתנה, גאווה לאומית ונאמנות לאדמה. מסורת שממשיכה לפעום בלב האלבנים עד היום. ובתוך הרוח הזו, נולדו גם אגדות שמספרות לא רק על מלחמות, אלא על זהות, אובדן ותחייה. אחת האגדות הללו היא על שֶגה וולאסטאר (Shega & Vllastar).

 

 

האגדה על שגה וולאסטאר היא מן הדרמטיות והמרגשות בפולקלור האלבני, והיא מופיעה במספר גרסאות. מעבר למימד הלאומי, היא נושאת בתוכה שורה של מוטיבים עמוקים: כוחו הבלתי נמנע של הגורל, וזהותם האבודה של ילדים שנחטפו והפכו ליניצ’רים בשירות הצבא העות’מאני.
העלילה מתרחשת בקורון (Koron), כיום קורוני (Koroni) שבדרום הפלופונז, בתקופה שבה האזור היה נתון תחת שלטון עות’מאני. במרכז הסיפור עומדת נערה יפהפייה בשם שֶגֶה (באלבנית “רימון”, כסמל מייצג לחיים, יופי ופוריות). שגה נושאת בליבה כאב עמוק: כפרה נשרף בידי העות’מאנים, אמה נספתה בלהבות, ואחיה הקטן נלקח והפך ליניצ’רי. אביה נלחם אז לצד סקנדרבג, והיא עצמה נדדה ממקום למקום עד שמצאה מקלט אצל קרובי משפחה בקורון.

 

 :

האגדה על שגה וולאסטאר

באביב אחד, ביום חג שבו קישטו תושבי העיר את דלתותיהם בפרחים וירק, יצאה שגה לשדה ללקט פרחים. היא פיזמה שיר עצוב, ועם שקיעת השמש החלה לשוב לעיר. ואז, לפתע, הופיע פרש עות’מאני, תפס אותה בשערה והעלה אותה על סוסו. הפרחים נשמטו מידיה ונותרו פזורים בשביל מאחור, כשהסוס שעט קדימה. הפרש הביא אותה אל מפקדו, יניצ’רי צעיר ויפה תואר בשם וולאסטאר. (באלבנית: נצר או ענף צעיר). הוא הכניס אותה לאוהלו, מבטו רעב, נחוש לקחת אותה לעצמו, בין אם תרצה בכך ובין אם לא. אבל כאן מגיע המפנה הדרמטי של האגדה. בדיוק ברגע שבו עמד וולאסטאר לכפות את עצמו על שגה, חג מעל האוהל עורב שחור, ובקול חד, כמעט על־טבעי, קרא: “אוי לי, איזה עוף ביש גדא אנוכי… אח עומד לנשק את אחותו!”
העורב חזר על דבריו פעמיים או שלוש. בגרסאות אחרות היו אלה רעם וברק, ברד או גשם של דם, כולם סימנים מבשרים המזהירים מפני חטא אסור.

 :

 :

המפקד החוויר. שגה צעקה באלבנית:
“אל תתקרב, נבל!” והוא נדהם לשמוע את שפתה.
“את אלבנית?” שאל,
“כן. איך אתה יודע את שפתנו?”
הוא שתק רגע, ואז שאל: “מאיזו משפחה את?”
“ממשפחת מירדיטה.”
“והיה לך אח?”
“כן. העות’מאנים לקחו אותו כשהיה קטן… קראו לו וולאסטאר.”
המפקד קפא במקומו, כאילו המילים נפלו עליו כרעם ביום בהיר, ואז לחש:
“אם כך… את אחותי שגה. אני וולאסטאר.”
השניים התחבקו, ודמעותיהם זלגו.
“מה עם אמנו?” שאל.
“נספתה בשריפה.”
“ואבינו?”
“נלחם לצד סקנדרבג. ואם תחזור לאלבניה, תילחם בו, ותהרגו זה את זה.”
וולאסטאר זעק: “לא! אני אלבני. אשוב ואילחם לצדו, לא נגדו!”
אז קרא אל אנשיו, וחמישה יניצ’רים נכנסו, חסונים כעצי אלון.
“אתם מזהים את הנערה?”
“לא, אדוני.”
“זו אחותי שגה.”
הם קדו לה בכבוד.
וולאסטאר פנה אליהם:
“דם נשפך במולדתנו. סקנדרבג נלחם. אבי נלחם. גם אבותיכם. הבה נשוב לאלבניה, לא כאויבים, אלא כבנים.”
“אתה מדבר מדם ליבנו,” השיבו.
וכך יצאו השבעה לדרך, שגה, וולאסטאר וחמשת הלוחמים, לשוב אל אדמת אבותיהם. לא ככובשים, אלא כלוחמים חופשיים, שבים לזהותם האבודה.