כפות רגליים של חתול – סיפור האריות של כיכר טרפלגר

עמירם צברי|18 בדצמבר 2015

אין תייר אשר ביקר בלונדון ואינו מכיר את כיכר טרפלגר ההומה ואת ארבעת אריות הברונזה העצומים המקיפים את פסלו של האדמירל נלסון. האריות מתגמדים אמנם אל מול העמוד הקורינתי הנישא, אך מהווים אטרקציה בקרב מבוגרים וילדים כאחד, הנוהגים לעלות על גבם ולהצטלם. עם זאת, החיבה היתרה לאריות עומדת גם בעוכרם, כאשר נזקי הטיפוס והשחיקה הנגרמים ע"י המוני המבקרים מחישים אט אט את קריסתם. ואין זה פלא, שבימים אלה ממש, שוקלים הרשויות לאסור את הטיפוס ולהציב פקחים לאכוף את העניין.
ואולם לא תמיד הייתה עדנה לאריות , והדברים נראו אחרת בעיצומה של אותה שערורייה מעניינת שהתרחשה לפני כ 150 שנה.

 

 

ב 1838 התכנסה הועדה להנצחת האדמירל נלסון ודנה בעיצוב הכיכר, בין ההמלצות שהועלו נתקבלה ההצעה להציב ארבעה אריות מאבן בבסיס העמוד, שאורכם כששה מטר. ברם, העדר תקציב וחוסר תמימות דעים אמנותית, עכבו את העבודה על האריות בעשרים שנים נוספות..
רק ב 1858 כאשר נמצא סוף סוף המימון המיוחל, פנתה מועצת המנהלים לפסל מיורקשייר בשם תומאס מילנס (Thomas Milnes), כדי שיפסל את כפירי האבן. מילנס עמל ויגע, אך עם תום המלאכה, ארבעת האריות שיצר לא בדיוק קלעו לטעמה של המועצה שקבעה כי אינם חולקים את הכבוד הראוי לאדמירל הנכבד. כמוצא שלל רב, נכנס לתמונה איל הטקסטיל מיורקשייר טיטוס סאלט (Sir Titus Salt) שהשכיל לרכוש את האריות המרהיבים של מילנס במחיר מציאה. את האריות שיכן סאלט בכפר הויקטוריאני סלטייר (Saltaire), הקרוי על שמו, כפר מרתק אותו בנה התעשיין הנדיב עבור הפועלים במפעליו.

 

 

לא עבר זמן מה וגבות רבות הורמו שעה שהמועצה מצאה לנכון למנות דווקא את הצייר הידוע סיר אדווין לאנדסיר (Edwin Landseer 1802-1873) לביצוע המשימה. לאנדסיר אמנם היטיב לצייר כלבים, סוסים וסצינות ציד והיה חביבו של בית המלוכה, אלא שכשרונותיו כפסל הוטלו בספק.
טור בעיתון הטיימס הציג את השורה הבאה: "סיר אדווין לא נשא אזמל מימיו, ואנו סבורים כי מעודו לא ניסה לעצב דבר".
יתר על כן, עבודתו של לאנדסיר הייתה איטית והתעכבה משך זמן רב, ולאחר ארבע שנים נותר האמן שקוע עד צוואר מאחורי ערימת סקיצות ושרבוטים. שעות על גבי שעות בילה לאנדסיר בגן החיות של לונדון, רק כדי לחקור ולרשום את תנועות האריות, וכשביקש מהנהלת הגן אריה שישמש מודל, היה עליו להמתין כשנתיים עד שאחד האריות נפח את נשמתו, מה שגרם לעיכוב נוסף בפרוייקט.
מסופר כי האריה המנוח הובל בכרכרה לסטודיו של לאנדסיר ששכן מערבית לריג'נט פארק שם הציב אותו האמן בתנוחה הרצויה והשתמש בו לתרשימיו. אלא שלמרבה הצער, האריה החל להתפרק ולהרקיב טרם הספיק האמן לתעד את כל איבריו, ולאנדסיר נאלץ להיפטר מן הגוויה המצחינה עקב תלונות הדיירים שדרו בסמוך. את הפרטים האחרונים בפסלים נאלץ לנדסיר לאלתר, ואם תתבוננו מקרוב, תבחינו כי לאריות בכיכר ישנם כפות רגליים של חתול ולא של אריה.
מאחורי הכיכר בגלריית הדיוקנאות הלאומית, תמצאו ציור נפלא של ג'ון בלנטיין המתעד את לאנדסיר שוקד על האריות.

 

 

מכל מקום, העיכובים הרבים שנבעו בראש ובראשונה מסיבות כלכליות בנוסף לבריאותו הרופפת של לנדסיר, גרמו לתרעומת קשה בקרב הציבור. המימון המופרז עלה לדיון נוקב בפרלמנט, כותרות העיתונים הגדירו את הפרוייקט כ"חרפה לאומית" והאריות עצמם הפכו מושא ללעג. ולא עוד אלא, שתקציב נוסף נדרש רק כדי לשלם לפסל מיומן שיחבור ללאנדסיר ויקח על עצמו את יציקת האריות.
למטרה זו נרתם הפסל הנודע קרלו מרוקטי (Carlo Marochetti), שבין עבודותיו הידועות ניתן למנות את המזבח של כנסיית המדלן בפריז, עמנואל פיליברטו הרכוב על סוס בכיכר המרכזית של טורינו, וכן פסלו הידוע של ריצ'ארד לב הארי, שעותק שלו ניצב עד היום בחזית ארמון וסטמינסטר.
סופו של דבר, כאשר הוסר הלוט בתחילת 1867 הבקורות אמנם היו מעורבות, אך כאמור עם השנים עלתה קרנם של אריות הברונזה כאחד האייקונים הידועים של לונדון.
….ובאשר לתושביה של לונדון, הם כבר אינם מפקפקים באריות של לאנדסיר, ואפילו ממתינים לצלצולו השלושה עשר של שעון הביג הבן, אשר לפי האגדה, יפיח בהם חיים.

לא מאמינים באגדות…צפו בסרטון הבא

 

ואם עסקינן בלונדון ובאריות ואתם כבר שם עם הילדים…
עשו לעצמכם טובה וגשו לקובנט גארדן לתאטרון ה- Lyceum , לצפות בהצגה המקסימה של דיסני על מופסה סימבה ורפיקי. חגיגה של צבעים, תלבושות ותפאורה אפריקנית, לרקע הפסקול הנפלא של אלטון ג'ון, חוויה ששום ילד או מבוגר לא ישאר אדיש.

 

 

 

ארבעת האריות של לאנדסיר סיפקו השראה לפסלים רבים ברחבי העולם,
ביניהם האריות של רשת מיצוקושי ביפן.
על כך בפוסט המרתק של בנצי גורן:
טוקיו: ניהונבאשי והאריות של מיצוקושי