ונציה: הגיבן של הריאלטו, סובל אבל ממשיך לרכל

עמירם צברי|24 בפברואר 2016

במרחק צעדים ספורים מעברו הצפוני של גשר הריאלטו, תמצאו כיכר קטנה ומעניינת, קמפו סן ג'אקומו די ריאלטו.
בצד הדרומי של הכיכר השקטה ניצבת אחת העתיקות בכנסיות ונציה, אם לא הותיקה שבהן, כנסיית סן ג'אקומו שלפי המסורת נבנתה ע"י נגר בשנת 421. כדי להבדילה מסן ג'אקומו דל'אוריו השוכנת באותו צד של הקאנאל, לשמה של כנסיית סן ג'אקומו נוספה התוספת "די ריאלטו".
שעון גדול ומרשים מראשית המאה ה-15 מקשט את חזית הכנסייה, פריט מתבקש בליבו של רובע המסחר הונציאני, שלמרבה האכזבה מעולם לא הצטיין בדייקנותו. מגדל הפעמונים בסגנון הבארוק משקיף ממעל, ומרפסת העמודים בחזית היא השריד האחרון מאותו סגנון שאפיין בעבר את כנסיותיה של ונציה.

 

 

בנייתה המחודשת של הכנסייה בשנת 1071 דחפה להקמת שוק הריאלטו, שהפך עם השנים אבן שואבת לבנקאים וחלפנים שפעלו ברחבת הכנסייה. כאן ניהלו את עסקיהם סוחרים ומתווכים, ופה הופיעה לראשונה שיטת "שטר החליפין" שאיפשרה לסוחרים שהגיעו לונציה לקבל את התשלום בעד הסחורה, באמצעות מסמך אותו יכלו לפדות אצל בנקאי פלוני בעיר מוצאם. בכך נמנעו הסוחרים מן הצורך להטלטל בדרכים כשבאמתחתם סכומי כסף גדולים. עדות לקשר האמיץ שבין הכנסייה לשוק הריאלטו תוכלו למצוא בכתובת החקוקה על אכסדרת העמודים מחוץ לכנסייה. הכתובת מן המאה ה-12 מעודדת את הסוחרים לשקול במאזני צדק ולהימנע מהונאה ורמאות במסחרם.

בשל חשיבותה, שימשה הכיכר להעברת הודעות ממוסדות השלטון לציבור הרחב. פקיד רשמי של הרפובליקה הונציאנית היה מגיע לכיכר, נעמד על דוכן אבן (Pietra del Bando) ומקריא להמוני הנאספים הודעות בצעקות רמות. תוכנן של ההכרזות הפומביות שמסר השליח כלל בין היתר, גזרות חדשות מטעם השלטון, תיקונים בספר החוקים של ונציה, והקראת גזר דינם של עבריינים ובוגדים.

 

 

אם תגשו לצידה השני של הכיכר ממול לכנסייה, תוכלו לראות את דוכן האבן המוגבה המוקף בגדר עליו נהג השליח לעמוד. כדי להגיע לדוכן טיפס האיש על גרם מדרגות קטן וקטום שנתמך ע"י פסל דמות מגרניט.
פסל האיש העירום הנושא על גבו הכפוף את גרם המדרגות, נודע בפי כל בשם איל גובו די ריאלטו (Gobbo di Rialto) או הגיבן של הריאלטו.
אם תביטו היטב בפסל הגיבן, תבחינו כי למעשה אין מדובר בבעל חטוטרת, אלא באיש הכורע תחת נטל המשקל העצום שעל כתפיו. המשקל אותו נושא הגיבן, מסמל את כובד משקלם של גזרי הדין שהוכרזו על גבי הדוכן שמעליו.
אגדה נוספת גורסת, כי הגיבן היה למעשה אדם אמיתי, שנידון לשאת על כתפיו גרם מדרגות דומה עד אשר מת מתשישות.

 

 

ההסטוריון הונציאני סטפאנו מאגנו מציין בכתביו: כי הפסל נוצר ע"י פייטרו דה סאלו ונחנך ב -16 בנובמבר 1541. מאגנו מוסיף, כי בו בזמן שנשא האיש את דבריו בכיכר, שליח רשמי נוסף ניצב במקביל על דוכן האבן הסמוך לארמון הדוג'ים בכיכר סן מרקו ומסר את תוכנן של אותן ההודעות.
פרט מעניין שקשור אלינו, נוגע לעמוד הארגמן הצמוד לגרם המדרגות. העמוד נוצר מאבן פורפיר שנלקחה שלל מן העיר עכו לאחר ניצחונם של הונציאנים על הגנואזים ב-1258. באותה האבן אגב, השתמשו גם לדוכן ההכרזות המקביל (הפייטרה דל בנדו) שבפיאצה סן מרקו.

 

 

נקודה נוספת ומעניינת הקשורה לפסל, מתייחסת למסורת מעט מוזרה מימי הביניים.
עונשם של עבריינים שהורשעו בעבירות יחסית קלות, היה מסלול השפלה שהחל בין בסיסי העמודים של מרקוס ותיאודורוס בכיכר סן מרקו והסתיים בכיכר סן ג'אקומו די ריאלטו. המורשעים היו צריכים לפשוט את בגדיהם ולעבור בריצה בין שני טורי אנשים שהלקו אותם ועלבו בהם לאורך כל המסלול שעבר במרצ'ריה ועל גשר הריאלטו. כאשר הגיעו האומללים מותשים לכיכר, הם חיבקו את הגיבן ונשקו לו בהתרגשות ובכך תמה מסכת ההשפלות שעברו.

בשנת 1836 הוחלט לשחזר את הפסל בשל מצבו הירוד. את תאריך השיקום ניתן לראות בכתובת הלטינית החקוקה מעל ראשו של הגיבן.

 

 

מלבד חשיבותו כנושא דוכן ההכרזות ונקודת הסיום במסלולם של הנענשים, שימש הגיבן להפצת שירים סאטיריים והטחת ביקורת פוליטית.
בדומה לששת הפסלים המדברים של רומא, וחזיר הבר של פירנצה (במרקטו נואובו) גם לונציה היו פסלים מדברים משלה, "שלושת האורקלים".
מאחר והחוק הנהוג במחוז ונטו אסר באותם ימים להביע מחאות באופן גלוי ומופרז, נהגו פשוטי העם לבטא את אשר על ליבם, בכתיבת פואמות לעגניות ואמירות פוליטיות כנגד בני האצולה שהחזיקו בשררה.
את העלונים ופתקי הבקורת הארסיים נהגו הונציאנים להדביק באישון לילה על שלושת הפסלים וחתמו עליהם את שמותם, כאילו היו אלה הפסלים עצמם שכתבו זאת. עם שחר, אספו אנשי סוד נאמנים שגרו בקרבת מקום את הגיליונות השנויים במחלוקת ודאגו להפיץ את הסיפורים העסיסיים שכתבו לכאורה הפסלים.
פסלי האורקל של ונציה היו אנטוניו ריובה (Antonio Rioba) שניצב בקאמפו די מורי שברובע קאנארג'ו, מרוקו מוכר המלונים (Maroco de le pipone) על בסיס עמוד האריה המכונף של מרקוס הקדוש ליד ארמון הדוג'ים, ומיודענו הגיבן מהריאלטו.
שלושת הפסלים שימשו למעשה המדיה חברתית של אותה תקופה, ויצרו שלישיית סטיריקאנים שנונה ואימתנית ששמה ללעג ועשתה שיימינג לכל מי שרק חפצה.

 

 

שלושת הפסלים המדברים נהגו כביכול להשיב לפניותיהם של תושבים רבים שהדביקו לבסיסם מכתבים.
למרבה ההפתעה, הם אפילו פתחו בדיאלוג אחד עם השני והחליפו ביניהם התכתבויות ודעות ממרחק רב. ההיסטוריון והסאטיריקן האיטלקי גרגוריו לטי מספר על התכתבות מעניינת שהתנהלה בשנת 1671 בין הגיבן לפאסקווינו (Pasquino) הפסל המדבר הנודע של רומא. השניים התכתבו לכאורה על מצבה של הרפובליקה הונציאנית ועל האפיפיור פאולוס ה-5 שהיה שרוי עם הונציאנים בסכסוך פוליטי ותאולוגי מתמשך.
ישנם חוקרים הגורסים כי פאסקווינו ומודעותיו הסאטיריות הלוחמניות, הם למעשה המקור לכתבי הפלסתר ברחוב החרדי הפאשקווילים, שהתגלגלו מן המושג האיטלקי גם לאידיש.

 

 

נקודה מעניינת נוספת מקשרת בין הגיבן של הריאלטו למחזאי האנגלי המפורסם ויליאם שייקספיר.
לפי מספר מקורות, יצר שייקספיר במחזהו "הסוחר מונציה" את דמויותיהם של לאנצלוט גובו (משרתו של שיילוק) ואביו הזקן בהשראת דמותו הסמלית של "איל גובו". חוקרים השוללים טענה זו, מציינים כי "גובו" היה שם משפחה די נפוץ, בשלהי המאה ה-16 באזור מחוז ונטו.

 

 

בשנת 2011 עבר הפסל שיקום נוסף בחסות חברת הירקות והמוצרים הטבעיים Gli Orti di Venezia.
בסרטון הבא תוכלו לצפות בטקס הסרת הלוט מעל איל גובו בחניכתו המחודשת: