חמשת כפרי הדייגים או חמש האדמות (צ'ינקווה טרה באיטלקית) ידועים כאחת מפנינות החן המרהיבות של צפון איטליה. מדובר על חמישה כפרים מבודדים ופסטורליים היושבים לאורך פיסת החוף הסלעית של הריביירה האיטלקית. חמשת הכפרים מעוטרים בתים בשלל צבעי הקשת, עם סמטאות צרות פתלתלות, המטפסות מן הים הליגורי במעלה ההר לטרסות אבן עתיקות יומין. אלא ששבילי הטיפוס על המצוקים, חופי הטורקיז הצלולים ומסעדות מאכלי הים המשובחות, אינם הדברים היחידים שכדאי להגיע עבורם לצ'ינקווה טרה.
הרביעי מבין חמשת הכפרים, ורנאצה (vernazza)
בקצהו הצפון מערבי של הצ'ינקווה טרה, חולש כפר הנופש מונטרוסו אל מארה על המפרץ הטבעי הקטן.
כפר הנופש התיירותי הוא הגדול מבין החמישה, ומאז היווסדו במאה ה -13 שימש כמרכז תרבותי ופוליטי לאזור כולו. מיקומו של הכפר ואופיו, העלו את הצורך במערך הגנה היקפי עם חומות ומגדלי שמירה מבוצרים.
מתוך 13 המגדלים שרד רק הטורה אורורה (Torre Aurora) מגדל איילת השחר, שנתן מענה לפשיטותיהם התכופות של הפירטים המוסלמים.
מגדל הטורה אורורה (Torre Aurora) במונטרוסו אל מארה
Copyright Creative Commmon by Lee & Chantelle McArthur
הגנה נוספת, אם כי רק סמלית, קיבל המפרץ מפסלו של אל הים נפטון הקרוי בפי המקומיים איל ג'יגנטה (הענק).
הפסל נכתש בהפצצות בעלות הברית ויצא בשן ועין מחבטות גלי הים, אך עדיין נושא בעקשנות את פיסת הסלע שנותרה על כתפיו.
פסל הבטון המתנשא לגובה של 14מ' על קצה המצוק, תוכנן ב- 1910 כדי לקשט את חזיתה של וילה פסטין הפונה לעבר הים. בימי תהילתו, נשא נפטון על כתפיו מרפסת דמויית צדפה ששמשה למעשה כרחבת הריקודים במסיבות שארחה הוילה. בידו הימנית אחז נפטון בסמלו הידוע הקלשון התלת ראשי, ואצבעות ידו השמאלית תמכו קלות במרפסת הוילה האלגנטית.
דמותו של הענק הרוכן מעל גלי המפרץ כיכבה בשעתו על גבי גלויות רבות, עוררה התפעלות רבה, והפכה לכרטיס הביקור של הכפר מונטרוסו אל מארה. (ראו בגלויה הבאה).
ימי תהילתו של הענק טרם הופצץ במלה"ע ה-2
לא פחות מרתק, הוא סיפורו האישי של אריגו מינרבי, הפסל היהודי איטלקי שתיכנן ועיצב את "איל ג'יגנטה"…
אריגו מינרבי (Arrigo Minerbi 1881-1961) יליד פרארה, למד אמנות ויצירה ועבד כמורה ואמן סטוקו בפירנצה וגנואה. בגיל 29 סיים מינרבי את עבודתו על איל ג'יגנטה במונטרוסו והספיק לעצב מספר מזרקות בעיר גנואה. כעבור שנים ספורות, ערך מינרבי תערוכה במילאנו ובעקבותיה הציג בביאנלה של ונציה את קבוצת פסלי הכסף "הסעודה האחרונה" – המצויים עתה בקתדרלת אוסלו.
מינרבי היה האמן החביב על המשורר והסופר גבריאלה ד'אנונציו, ועבורו יצר את דיוקן אמו לואיזה. בנוסף שקד מינרבי על אנדרטת הקבר לזכרה בקתדרלת פסקארה.
ב-1937 הוזמן מינרבי למילאנו כדי ליצור את התחריטים על אחת מחמש דלתות הארד לקתדרלה המפורסמת, אך עם פרוץ המלחמה נאלץ האמן להפסיק את עבודתו.
האדיקט של קונסטנטין המוצג על דלת הארד של אריגו מינרבי בקתדרלה של מילאנו Copyright Creative Common – Lino M
צחוק הגורל, שהנושא המרכזי על דלת הקתדרלה אותה יצק האמן היהודי שהסתתר מאימת הנאצים, היה ה"אדיקט של מילאנו" – קריאתו הידועה של הקיסר הרומי קונסטנטין לסובלנות דתית.
מינרבי שרד ואמנם זכה לסיים את דלת הקתדרלה עם תום מלה"ע ה-2, אך פסל הענק והוילה שנשא על כתפיו נפגעו באורח אנוש. ההפצצות האוויריות במלה"ע ה-2 השחיתו את נפטון האדיר, וגלי הים העזים שהיכו בחוף בשנת 1966 כרסמו בו ללא הרף.
השנים נקפו, ואל הים שהשקיף על מרחבי הים העצום, נותר בלי ידיו, בלי קלשונו וללא צדפת הנאוטילוס אותה נשא על גבו. רגליו התשושות כרעו לעייפה, וקומתו נכפפה כגיבן שנטל רב מונח על כתפיו.
למרות הכל, כאשר תבקרו בצ'ינקווה טרה, הביטו על הצוק ואל תשכחו לזכור חסד נעורים ולספר על עברו המפואר והרומנטי של איל ג'יגנטה – סמלו של הכפר מונטרוסו אל מארה.
פסל הענק – סימן ההיכר של מונטרוסו אל מארה