בקיץ 1859 כאשר שוחררה מילאנו מידי האוסטרים, ביקשה העירייה לקדם פרוייקט התחדשות, שיגדיר מחדש את דמותה של העיר ותפקידה במדינה הצעירה. באותה העת מנתה אוכלוסיית מילאנו כ 250 אלף איש והתחזיות הצביעו על גידול בפעילות הכלכלית ובמספר התושבים.
פיאצה דואומו ליבה הפועם של העיר, נדרשה לשינויים הכרחיים שיהלמו את מעמדה המתבקש של מילאנו עם איחוד איטליה. זמן רב זכתה הכיכר לכינוי הלא מחמיא: פיאצה דיי פולי (piazza dei polli), כיכר העופות.
כינוי שדבק בה בשל סככות הרוכלים, סוחרי הפולנטה ומוכרי העופות שעבדו באזור.
צפון הכיכר, המקום בו תבנה מאוחר יותר גלריה ויטוריו עמנואל, היה מוזנח וצפוף עם מבני ציבור ולצידם בתים רעועים. בצידה הדרום מערבי של הפיאצה השתרעה שכונת רבקינו עתיקת היומין (Rebecchino), ומנגד ניצב הפורטיקו דיי פיג'יני (portico dei figini), מבנה קשתות מקורה ששימש למסחר ומגורים.
רחבת פיאצה דואומו מול קתדרלת מילאנו, 1860.
משמאל שכונת רבקינו ומימין בניין הפורטיקו דיי פיג'יני.
Creative Commons By Alessandro Duroni, via Wikimedia Commons
לנגד עיניהם ראו פרנסי העיר כיכר מונומנטלית גדולה ורבת הוד עם מעבר ישיר בין הקתדרלה לתיאטרון לה סקאלה. נתיב מתבקש שיפעל לחיזוק הקשר בין המגזר הצפוני למגזר הדרומי של העיר.
התכניות הנוגעות לעיצובה המתוכנן של הכיכר עוררו ויכוח נוקב בקרב האזרחים והמעמדות הדומיננטים. מכלול הטענות שהועלו הוביל למסקנה כי יש להרוס חלקים היסטוריים ניכרים של העיר. למימון הפרוייקט הנפיקה העירייה שני מיליון כרטיסי הגרלה, אלא שהיענות התושבים הייתה פושרת ולא הניבה את ההון הנדרש.
אזור הדואומו, 1860, שנים ספורות לפני הקמת גלריה ויטוריו עמנואל.
Creative commons By Giovanni Brenna , via Wikimedia Commons
תקרת פלדה וזכוכית
בין השנים 1860 – 1863 ערך השלטון המקומי שלוש תחרויות עיצוב שהעלו רעיונות יצירתיים ומקוריים.
בסופו של דבר נתקבלה תכניתו המונומנטלית של האדריכל ג'וזפה מנגוני מאמיליה-רומאניה (Giuseppe Mengoni). מנגוני התרשם מן הפסאז'ים ההיסטורים של פריז וקיבל השראה מברלינגטון ארקייד של לונדון שהייתה האב טיפוס לקניון המודרני המקורה. (על ברלינגטון ארקייד תוכלו לקרוא כאן)
מנגוני הציע שדרה מסחרית המכוסה תקרת זכוכית ופלדה. שדרה ארוכה שתקשר בין פיאצה דואומו לפיאצה דלה סקאלה החדשה המצויה מול בניין האופרה של מילאנו.
תכנית הפרוייקט של ג'וזפה מנגוני לאזור הפיאצה דואומו.
Creative Commons By Giuseppe Mengoni, via Wikimedia Commons
הנחת אבן הפינה לגלריה ויטוריו עמנואל
ב -7 במרץ 1865 הונחה אבן הפינה לגלריה החדשה במעמד המלך ויטוריו עמנואל ה-2. לא בכדי הוקדשה הגלריה לאחרון מלכי איטליה שגילה מעורבות ותמך בפרוייקט מתחילתו.
חרף מזג האויר הסוער, קהל רב הגיע לטקס והתיישב על ארבעה יציעים ארעיים שנבנו במתומן המרכזי.
אבן הפינה הייתה למעשה סלע גרניט מחורץ, בו הוצבה תיבה שהכילה סקיצות של הגלריה ומטבעות חקוקות בדמותו של המלך. המלך אטם את התיבה עם לוח שיש ולאחר מכן נערך טקס דתי ע"י כומר מכנסיית סן פדלה.
המלך ויטוריו עמנואל ה-2 מניח את אבן הפינה לגלריה, דומניקו אינדונו, 1865.
Creative Commons By Domenico Induno, via Wikimedia Commons
הגלריה נחנכה כעבור שנתיים ונפתחה למסחר ב 15 בספטמבר 1867 אך העבודות באגף הסמוך לדואומו נמשכו כעשור נוסף. כבר במועד הפתיחה נוספו לגלריה שתי זרועות שנמתחו משני צידיה ושיוו לה צורת צלב לטיני. התוצאה הייתה שתי ארקדות מקומרות וארוכות שהצטלבו בשטח מתומן מתחת לכיפת זכוכית מרהיבה שגבהה כ-47 מ' ורחבה כ-36 מ'. המאפיין הבולט היה ללא ספק שלד הברזל והזכוכית שהיווה ציון דרך בהתפתחות הקניון המודרני מקורה הזכוכית..
תקרת הברזל וכיפת הזכוכית הענקית, ציון דרך בהתפתחות הקניון המודרני.
Creative Commons By Marrabbio2, via Wikimedia Commons
אמנות איטלקית והון זר
המבנה בן ארבע הקומות היה חסר תקדים במימדיו וחשיבותו הן מהבחינה הטכנית אך גם בחשיבותו הפיננסית. כאלף אנשים נטלו חלק בעבודות היומיומיות, החל בעובדים זוטרים וכלה באנשי מקצוע מן השורה הראשונה.
כדי להוציא לפועל את הפרוייקט הראוותני היה צורך בגיוס הון רב ממקורות חיצוניים. את המימון המיוחל גייסה העירייה מחברת הקבלן הבריטית "חברת השיפוצים של העיר מילאנו". וכפי שהתבטא בארוע הפתיחה אנטוניו ברטה ראש העיר: "הצלחתו של הפרוייקט נבעה בזכות האמנות האיטלקית ובסיוע ההון הזר".
פרוייקט חסר תקדים מבחינה טכנית ופיננסית.
© עמירם צברי
הגלריה כסמל לאיחוד איטליה
נקודה נוספת עליה יש לעמוד, היא התקופה הסוערת שלאחר איחוד איטליה בה נבנתה הגלריה.
האדריכל ג'וזפה מנגוני ביקש להביא לידי ביטוי את אחדות המדינה החדשה, בטחונה ואמונה בעצמה. שלא במפתיע גלריה ויטוריו עמנואל גדושת סמלים פטריוטים.
אריחי הפסיפס
אם תעמדו במרכז המתומן מתחת לכיפת הענק תבחינו באריחי המוזאיקה המרהיבים העשויים שיש וחלקי זכוכית. בפסיפס המרכזי סמלו של כתר בית סבויה ומסביבו סמליהם של שלוש ערי הבירה של ממלכת איטליה המאוחדת. הזאבה הקפיטולינית של רומא, השושן הצחור של פירנצה והשור (טורו) סמלה של טורינו. בנוסף מופיע סמלה של מילאנו: הדגל הלבן והצלב האדום (עליו תוכלו לקרוא כאן).
רמוס רומולוס והזאבה הקפיטולינית כמייצגי רומא.
Creative Commons License By munroe_ru
השושן הצחור של פירנצה.
Creative Commons License By munroe_ru
אשכי השור של טורינו
על פי המסורת דריכה על אשכי השור של טורינו בעיניים עצומות וסיבוב עקב הנעל בבת אחת אמורים להביא מזל טוב. למעשה מדובר במנהג ישן שתכליתו הייתה ללעוג ולעלוב בטורינו העיר המתחרה.
השור האומלל של טורינו, עניין של מזל או חור מיותר בפסיפס.
© עמירם צברי
ארבעת קצוות העולם
עם השלמת הקירוי והנחת אריחי המוזאיקה, נקראו ארבעה אמנים מאקדמיית בררה לצייר את ארבעת הסהרונים שמתחת לכיפה המרכזית. הסהרונים שגודלם 15X7.5 מטר מייצגים את ארבעת קצוות העולם: אפריקה, אמריקה, אסיה ואירופה.
אמריקה מתוארת כמטרונית כבודה ועטורת נוצות יושבת בין אינדיאנים ועבדים אפרו-אמריקאים.
אסיה מנגד, יושבת בעצלתיים על כס מלכותה וזוכה למחוות כבוד מגבר מנדריני המלווה בילידים.
אירופה כערש התרבות המודרנית מוצגת עם ארשת חמורת סבר, כשמצידה הימני יצור מכונף הנושא עבורה זר דפנה ואת כלי הידע שהנחילה לעולם.
ולבסוף, אפריקה כאשה מצרית קדומה שלצידה אריה צייתני ומנגד יבולו השופע של הנילוס.
ארבעת קצוות עולם – אסיה.
© עמירם צברי
ארבעת קצוות עולם – אפריקה.
© עמירם צברי
הדמויות הסמליות מדגישות את מילאנו הקוסמופוליטית שלאחר איחוד איטליה. אגב הציורים הקיימים היום החליפו את הפרסקאות המקוריות שניזוקו ודהו בשנת 1911.
ארבעת סמלי הפעילות האנושית
אופיים של עבודות הבנייה בגלריה הדגיש את עצמתה של תעשיית מילאנו כבר במאה ה-19. כדי להדגיש את טבעה היצרני של העיר, ציירו האמנים על גבי הקשתות הפונות לשני הרחובות הצדדיים ארבע דמויות כאלגוריה לפעילות האנושית. (שתיים על כל קשת).
הדמויות האלגוריות המייצגות את החקלאות, האמנות, התעשייה והמדע צויירו על רקע מוזהב ונצבעו בצבע טמפרה על גבי קנבס.
דמויות החקלאות והאמנות כמייצגי הפעילות האנושית.
© עמירם צברי.
גדולי האומה האיטלקית
כ-25 פסלי גבס בגודל טבעי נוצקו כדי להאדיר את עברה המפואר של המדינה החדשה. גדולי האומה האיטלקית לדורותיה הונחו על גבי מדפים סביב המתומן המרכזי של הגלריה ועיטרו כל אחת מארבע הכניסות.
בין שלל הדמויות ניתן היה למצוא את דנטה, וולטה, מיכלאנג'לו, גלילאו, קבור, לאונרדו וגדולים נוספים שפיארו את איטליה משך מאות שנים. הכוונה הייתה להמיר את הדמויות לשיש ובכך להבטיח להם אריכות ימים, אלא שהתכנית לא יצאה לפועל והפסלים שניזוקו הוסרו כעבור שלושה עשורים.
גדולי האומה האיטלקית לדורותיה סביב המתומן המרכזי.
© עמירם צברי.
פרוייקט קשת הנצחון
למרות שהפכה תוך זמן קצר לאחד המקומות האהובים במילאנו, הגלריה לא הייתה מושלמת בלי שער הקשת המונומנטלי. בניית האגף הסמוך לפיאצה דואומו נמשכה כעשר שנים מיום חנוכת הגלרייה ב 1867. העיכוב נגרם בעיקר בעטיים של סוגיות משפטיות אדמיניסטרטיביות וכלכליות, כמו בחירת ראש עיר חדש ופשיטת הרגל של חברת הקבלן הבריטית.
אחרי שנתיים של חוסר פעילות גוייסו המשאבים וחודשו העבודות לבניית הגלריה. מנגוני היה מעורב בכל פרט ופרט בשלבי התכנון החל מן העיצוב הכללי ובחירת החומרים ועד לגימור המוקפד והבלתי מתפשר של כל פריט. את שער הכניסה המונומנטלי תכנן מנגוני כקשת נצחון מעוטרת משיש וגרניט. שער עצום ומרהיב שמצליח עד היום לרתק לגלריה את המוני האנשים מכיכר הדואומו.
שער הנצחון המונומנטלי של מנגוני.
Creative Commons By bartlinssen1968
סוף טראגי ותהילת עולם
בשלהי דצמבר 1877 העבודות היו אמורות להסתיים. למרבה הצער יום לפני שנחנך השער בעודו בוחן את גימורי העבודה, החליק מנגוני ונפל אל מותו מאחד הפיגומים הסמוכים לקשת. למרות הסוף הטראגי זכה ג'וזפה מנגוני להספיק ולראות כיצד קורמת הגלריה עור וגידים והופכת להצלחה גדולה.
הפנינה האדריכלית שהותיר במילאנו נועדה לחבר שניים מאבני הדרך הידועים של העיר והפכה בעצמה לציון דרך בהתפתחות מרכזי הקניות המודרניים בעולם. המוני תיירים וחובבי קניות פוקדים את הגלריה המאכלסת חנויות יוקרה, תכשיטים ואפנה עילית, כמו חנות הדגל של פראדה שנפתחה בגלריה ב 1913 והמסעדות הותיקות קפה ביפי מ-1867 וסביני מ-1884.
הגלריה היא אחד ממקומות המפגש החביבים על המילאנזים שאימצו אותה באהבה והעניקו לה את כינוי החיבה:
Il Salotto di Milano הטרקלין של מילאנו.
מוזמנים להתרשם מגלריה ויטוריו עמנואל סקונדו בסרטון הבא