רומא: מזרקת משה (פונטנה דל אקווה פליצ'ה)

עמירם צברי|15 ביוני 2018

בראשית שלטונו של האפיפיור סיקסטוס החמישי (פליצ'ה פרטי די מונטאלטו) בשנת 1585, רק אחת מאמות המים הרומיות הקדומות שסיפקו מים לרומא, האקווה וורג'ינה, עדיין הייתה מתוחזקת ועובדת היטב.
כל מי שחפצה נפשו במי שתייה צלולים, נאלץ לכתת רגליו למזרקה היחידה ששכנה לא הרחק ממזרקת טרווי הנוכחית.

 

 

האפיפיור הפעלתן סיקסטוס נטל על עצמו את שיקום אמות המים, ותרם לייפוי רומא ולהתחדשותה בפרוייקטים ציבוריים ובמבנים חדשים; עם זאת, מפעליו הכבירים הזיקו לא אחת למונומנטים עתיקים כמו מקדשי הפורום רומנום והקולוסיאום מהם נטל שיש לטובת סיום העבודה על בזיליקת פטרוס הקדוש.
אחת מאמות המים אותן שיקם הייתה האקווה אלסנדרינה (Acqua Alessandrina), לה קרא בשמו המקורי אקווה פליצ'ה (Acqua Felice).

 

 

תהליך בניית האמה היה מייגע ורצוף חבלי לידה.
חישובי שיפוע האמה שעשה האדריכל מתאו בארטוליני (Matteo Bartolini) היו שגויים וזרם המים שהגיע לגבעת הקווירינאלה, מקום משכנה העתידי של המזרקה היה עלוב וחלוש.
הפרוייקט המאתגר עבר לידיו של ג'ובאני פונטנה, והאמה הושלמה תוך 18 חודשים בשנת 1587.
האמה שאורכה כ- 24 ק"מ, הזרימה מי מעיינות מן הגבעות האלבניות לאחוזתו של סיקסטוס (Villa Montalto) והזינה כ-27 מזרקות ציבוריות.

 

 

המזרקה
את סיום הפרוייקט ביקש האפיפיור להנציח במזרקה חדשה שתוצב בקצה האמה המשוחזרת סמוך למרחצאות דיוקליטיאן.
הייתה זו למעשה מזרקת הקיר המונומנטאלית הראשונה ברומא מאז ימי הביניים.
על המונומנט עמל המהנדס דומניקו פונטנה (אחיו של ג'ובאני) בין השנים 1587-1588.
דומניקו תכנן קשת ניצחון בסגנון רומי עם שלוש נישות גדולות.

 

 

 

בנישה המרכזית הונח פסל גדול של משה, ומשני צידיו תבליטים המתארים סצינות מקראיות.
רביעיית עמודים קלאסיים סיפקה מסגרת לנישות, ומולם רבצו אריות שפיכפכו מים לעבר האגן.
האריות הם העתקים של פסלי אריות מצריים המצויים במוזיאון הוותיקן.

 

 

כנהוג ברומא העתיקה, באנטבלטורה מעל הנישות נחקקה כתובת לטינית המאדירה את סיקסטוס החמישי.
בקצה המונומנט גמלון צוואר ובמרכזו שני מלאכים הנושאים את שלטו ההרלדי של האפיפיור.

 

 

פסלו של משה
על אף שמה הרשמי "פונטנה דל אקווה פליצ'ה" (Fontana dell'Acqua Felice), ברומא מכירים אותה רבים כ"פונטנה דל מוזה" (Fontana del Mosè), בשל פסלו של המנהיג העברי בנישה המרכזית.
הפסל הענק נוצר על ידי פרוספרו אנטיקי ברשיאנו (Prospero Bresciano).
ברשיאנו, כך מסופר, ביקש להגיע למימדי פסל משה של מיכלאנג'לו, השוכן בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי.
אלא שברשלנותו דילג האמן על שלב יצירת מודל, ובמקום שיניח את גוש השיש במאונך, חצב את הפסל בעודו שכוב על הקרקע.
התוצאה הייתה חסרת פרופורציה, והפסל שנחשף זכה לקיתונות של לעג.
ברשיאנו, כך מספרת האגדה מת מצער, וישנם הטוענים ששם קץ לחייו.
הסיפור כמובן מתובל בלא מעט גוזמה.
הפסל אכן היה מושא לביקורת נוקבת והמקומיים כינו אותו בציניות "מוזה רידיקולו" (משה המגוחך).
אך ברשיאנו ע"פי המחקרים לא היה זה שנשא לבדו במלאכה, ואת מרבית העבודה ביצע אמן בשם לאונרדו סורמני (Leonardo Sormani), שאף השלים את הפסל ב-1588.

 

 

 

מניפסט דתי פוליטי – "מן הסלע נוציא לכם מים".
חרף איכות הפיסול הבינונית, התוכנית האיקונוגרפית שהציגה המזרקה הייתה ראויה לציון והשיגה את מטרתה הפוליטית.
במקום לבחור בנושאים מיתולוגיים פגאניים, האלגוריות היו מקראיות והמוטיב המרכזי בסצינות היה מים.
משה תואר כשהוא מניף את ידו טרם שהיכה בסלע; בתבליט משמאל אהרון מוליך את עם ישראל אל המעיין; ויהושע מימין חוצה עימם את הירדן כשרגליהם יבשות ממים.‏

 

 

 

ההקבלה הייתה ברורה: סיקסטוס, בדומה למנהיגי המקרא, מרווה את צמאונם הפיזי והרוחני של תושבי רומא.
הצהרה מובהקת, כי רק הכנסייה הקתולית, (ולא הפרוטסטנטים שמעלייתם חשש האפיפיור) היא הערבה האמיתית לצרכיהם של המאמינים.
בנוסף הביאה המזרקה לתמורה חברתית והפיחה חיים בשכונת קווירינאלה.
אגני המזרקה שימשו מאגרי מים לרווחת המקומיים ומחיצות שיש מנעו מבעלי חיים לזהם את מי המזרקה, עבורם הותקן אגן מיוחד בקרבת מקום. סמוך למזרקה הניח סיקסטוס שני אגנים ארוכים עבור כובסות, וחדר רחצה מקורה, שם יכלו נשים ליהנות מפרטיות.
תוך פרק זמן קצר הפך אזור הוילות הכפרי לשכונה עירונית משגשגת עם הגעתם של מי השתייה צלולים.

 

 
 

התרשמו מן המזרקה בסרטון הבא.