רומא: בזיליקת סנטה מריה אין טרסטוורה ואגדת מעיין השמן

עמירם צברי|14 באוגוסט 2021

את רומא האמיתית והאותנטית תמצאו בטרסטוורה (Trastevere).
הרחובות הצרים מרוצפי האבן, והמבנים ההיסטורים עדיין שומרים על צביונו העתיק של הרובע ומספקים הצצה לרומא של ימי הביניים.
בליבו הפועם של הרובע נמצאת פיאצה סנטה מריה אין טרסטוורה הפופולרית (Santa Maria in Trastevere).
את שמה קיבלה הכיכר מן הכנסייה העתיקה והמרהיבה שתופסת את צידה המערבי.
הכנסייה נחשבת לבית התפילה הנוצרי הקדום ביותר ברומא.
על פי מספר מקורות, הכנסייה נוסדה במאה ה-3 על ידי האפיפיור קליקסטוס הראשון, ולאחר מכן הושלמה על ידי האפיפיור יוליוס הראשון בשנת 340.
הכנסייה הוקדשה כמקום פולחן למרים הקדושה, ובמאות ה-4 וה-8 שוחזרה ושוקמה.
מאז, עבר המבנה המקורי שינויים נרחבים ומראהו הרומנסקי הנוכחי מיוחס בעיקר למאה ה-12.

 

 

הפונטנה שראשיתה במאה ה-8 נחשבת אף היא למזרקה הפעילה הקדומה ביותר ברומא.
המזרקה שינתה את פניה ואת מיקומה ונבנתה מחדש מספר פעמים.
בין השנים 1496-1501 עיטר דונאטו ברמאנטה את המזרקה בראשי זאבים שפיכפכו מים לעבר האגן.
ב-1658 עיצב ברניני מחדש את אגן המזרקה בצורת מתומן והציב אותה בלב הכיכר על גרם מדרגות.
ברניני החליף את הזאבים בארבע קונכיות ושיבץ בצידי האגן את סמלו של האפיפיור אלכסנדר השביעי.
מאוחר יותר בשנת 1694, הגדיל קרלו פונטנה את קיבולת האגן ויצר קונכיות גדולות יותר הנוטות מן החוץ פנימה.

 

 

 

הכנסייה מפורסמת בעיקר במחזור הפסיפסים הריאליסטי של "חיי מריה הקדושה" שיצר פייטרו קאבאליני (Pietro Cavallini) מחשובי האמנים במאות ה-13 וה-14.
קאבאליני אף דאג לשיקום הפסיפסים העתיקים יותר בחלקה העליון של החזית.

 

 

 

נס מעיין השמן (Fons Olei)

הסיפור האהוב עליי הנוגע לסנטה מריה אין טרסטוורה הוא סיפור פחות מוכר ומוזר אף יותר.
תופעה שעל פי המסורת התרחשה לפני כאלפיים שנה.
באותה תקופה ניצבה במקום זה אַכְסַנִיָה לחיילים משוחררים בשם טברנה מריטוריה (Taberna Meritoria) .
בשנת 38 לפנה"ס, כך מסופר, פרץ לפתע מבטן האדמה סילון של שמן.
הנס הפלאי הזה זכה לכינוי "מעיין השמן" (Fons Olei).
אזכורים למקרה נמצאים במספר כרוניקות עתיקות:
בחיבורו "היסטוריה רומית" מציין קסיוס דיו כי השמן זרם על גדת הטיבר.
מידע רב יותר מספק הירונימוס הקדוש בתרגומו לכרוניקון של אוסביוס:
"מתוך הטברנה מריטוריה פרץ השמן מן האדמה וזרם כל היום ללא הפסק, בסמלו את חסדו של ישוע שהגיח לעולם כבן אנוש להושיע את בני האדם מחטאיהם…"

ברבות הימים קיבל האירוע שלל פרשנויות, חלקן מדעיות, חלקן פלאיות וחלקן מיסטיות תיאולוגיות.
רבים ראו בשמן המתפרץ סימן המבשר את בואו של ישוע.
ככל הנראה, מסיבה זו ביקשו הנוצרים מן הקיסר אלכסנדר סוורוס שיעביר לרשותם את הטברנה העתיקה.
הקיסר הרומי ששלט בין השנים 222 ל-235, הפקיד אותה בידי הקהילה הנוצרית המתהווה, כי האמין למרות היותו פגאני, שמקום תפילה ראוי יותר מבית מרזח מפוקפק.

שמן מקודש או מים דלוחים

תיאוריה נוספת מספקת פרשנות אחרת למקור הביטוי "Fons Olei".
דרומית לכיכר במרחק קצר, נהג הקיסר אוגוסטוס לערוך נַאוּמָכְיָה (Naumachiae), שחזור של קרבות ימיים בזירה מוצפת מים, בהן נטלו חלק ספינות אותנטיות.
בתיאור מפעלותיו (Res Gestae) מסופר כי אוגוסטוס חפר מקווה מים בגדתו הימנית של הטיבריס, בו נטלו חלק 3000 לוחמים ב-30 אוניות מלחמה.
הדים נוסטלגיים לבילוי המוזר והחָרִיג, עדיין התקיימו במשחקי המים שנהגו האפיפיורים לערוך ברומא עד המאה ה-19. אז הציפו במים את פיאצה נבונה בסופי השבוע של חודש אוגוסט.

 

 

הנאומכיה של אוגוסטוס נערכה בטרסטוורה, ככל הנראה סמוך למנזר סן קוזימאטו (San Cosimato).
את המים לאגן הזינה האקווה אלסייטינה (Aqua Alsietina) ששרידיה התגלו במורדות גבעת הג'אניקולו.
אמת המים החדשה שאורכה הגיע ל 32 ק"מ נטלה את מימיה מאגם מרטיניאנו הקטן צפונית לרומא.
המים המעופשים שלא היו ראויים לשתייה התאימו לנאומכיה ושימשו בחלקם להשקיית גני הקיסר הסמוכים.
במאה ה -4, כאשר מפלס האגם צנח מתחת לצינורות האיסוף חדלה האמה מתיפקודה.
כל מזרקה שהניבה מקרבה מים עכורים זכתה להגדרה Fons Olidus (מקור מים מזוהם או דלוח).
מה שהוביל להנחה כי ה-"Fons Olei" הוא למעשה שיבוש של הביטוי "Fons Olidus".

 

 

כך או אחרת, בימי כהונתו של האפיפיור הפרנציסקני ניקולאוס הרביעי (1288-1292) הזמין הקרדינל ברטולדו סטפנצ'י את פייטרו קאבאליני ליצירת מחזור הפסיפסים בבזיליקה.
הסצנות מחיי הבתולה מתארות בבירור את הכנסייה עצמה כמעיין השמן שעלה ובישר את לידתו של ישוע.
בפסיפס התחתון באפסיס מתוארת סצינת הלידה.
הטברנה מריטוריה (Taberna Meritoria) מצויינת למרגלות המערה בבית לחם.
מדלת הטברנה זורם נחל נסתר ה- Fons Olei, החובר למי נהר הטיבר.
הטברנה מריטוריה היא אחד מכינויי הבזיליקה עד היום.

 

 

 

פסיפס נוסף בסדרה זו, מתאר את הערצת המאגים, שלושת האמגושים המגישים את מתנותיהם לישוע התינוק.
הפסיפס מציג אף הוא את השמן הזורם מן הכנסייה עצמה.
שני הציורים מסמלים את סגולות השמן הקדוש שהפך את בית המרזח הפגאני למקום פולחן לבתולה הקדושה.

 

 

את אותה נקודה מדויקת ממנה פרץ סילון השמן תמצאו מימין למדרגות המובילות לפרסביטריום (הבמה המוגבהת בחזית האפסיס השמורה לאנשי הדת) עם הכיתוב Fons Olei.

 

 

השמן הקדוש מונצח במקומות נוספים בבזיליקה:

 

 

באירופה של ימי הביניים, ראוי לזכור, מילא שמן הקודש תפקיד מכריע בהגדרת הקדושה והסמכות הפוליטית.
לפי הגלוסה אורדינריה (הפירוש הסטנדרטי של כתבי הקודש שנאסף בצרפת במאה ה-12) השמן סימל ואישר את בחירת האל. באמצעותו נמשחו מלכים למלוכה וכהנים לעבודת הקודש.
השימוש בשמן נפוץ בליטורגיה הנוצרית ובעיקר בפולחן הקדושים, ששרידי עצמותיהם מפרישים לעיתים נוזל שמני וסמיך.
המאמינים ייחסו לנוזל המסתורי (הסנטה מנה) סגולות מופלאות, ואותם קדושים או קדושות נודעו בכינוי מירובליטים (ביוונית: נוטפי מור μυροβλύτης).
הסגידה למירובליטים בימיה"ב עלתה בקנה אחד עם אגדת ה "Fons Olei" שהתפשטה ברומא.
מעיין השמן שפרץ ממקום פולחנה של הבתולה והביא עימו שלום ובשורה הקנה לבזיליקה חשיבות עצומה והפך את מרים הבתולה למירובליטית הגדולה ביותר.