מילאנו: אלברטו דה ג'יוסאנו, גיבור של מי אתה?

עמירם צברי|7 באפריל 2016

לאורך ההיסטוריה שימשו מיתוסים ומעללי גבורה פרי הדמיון לעיצובה של הרוח הלאומית ולגיבוש מורשתם התרבותית של עמים, באמצעות סיפורים שירים ויצירות אמנות. גיבורים עממיים נטמעו היטב בתודעה הלאומית הקולקטיבית ומעשי הקרבתם למען הכלל שימשו מושא להערצה ולגאווה, גם אם לעיתים היו חסרי כל אחיזה במציאות. בבריטניה מילאו סיפורי המלך ארתור תפקיד חשוב בבניית הזהות הלאומית, וילהלם טל הפך סמל לחירותה של שוויץ, והתנועה הציונית בראשית ימיה האדירה את בר כוכבא "שגבר על האריה", כסמל ומופת למאבק העם היהודי.
אחד מאותן דמויות מסקרנות הוא אלברטו דה ג'יוסאנו האגדי (Alberto da Giussano) גיבור המאבק שבין ברית ערי לומברדיה נגד הקיסרות הרומית הקדושה ובראשה פרידריך ברברוסה.
דמותו המופתית של הלוחם הלומברדי פותחת צוהר לתרבותו של העם האיטלקי ואפילו מספקת כלי להמחשת הפערים שבין צפון איטליה לדרומה. שהרי, אותה דמות ששימשה בעבר את מייסדי המדינה בתהליך יצירת הזהות הלאומית, מתנוססת בו זמנית על דגלם של הבדלנים הקוראים תיגר על לאומיות זו.

 

 

האימפריה הרומית הקדושה
במאה ה -12 נשלטה צפון איטליה בידי הקיסר הגרמני פרידריך הראשון לבית הוהנשטאופן הנודע תחת השם "ברברוסה", דהיינו אדום הזקן. ברברוסה ביקש לכפות את מרותו על ערי הצפון, להרחיב את גבולות ממלכתו למרכז איטליה ודרומה ולהשיב לקדמותה את האימפריה המפוארת העתיקה שכונן קרל הגדול.
כדי להבין את הרקע לשאיפותיו של ברברוסה ולמערכת היחסים הסבוכה שבין עריה של צפון איטליה לאימפריה הרומית הקדושה עלינו לשוב מאות שנים אחורה.

בשנת 800 מכתיר האפיפיור לאו ה-3 את קרל הגדול ל"קיסר הרומאים" ומערער על מעמדה של ביזנטיון כיורשת החוקית של רומא. בצעד זה מכונן האפיפיור למעשה את הבסיס לאימפריה הרומית הקדושה. כאשר שלושת נכדיו של קרל הגדול מבתרים ביניהם בהסכם ורדן את האמפריה הקרולינגית, מקבל הבכור לותאר את תואר הקיסר, וכן את שטחי האימפריה המשתרעים מארצות השפלה, לצפון איטליה ומרכזה.

 

 

לא בכדי התקשו קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, ממשיכיו של לותאר, לקיים שלטון בשטחי האדמות האיטלקיות שבבעלותם. צפון איטליה דאז הייתה מפוצלת לישויות מדיניות רבות סביב ערי-מדינה שהעדיפו לשמור על ריבונותם. הקיסרים תבעו אמנם את זכותם ההסטורית על האדמות הללו, אלא שבפועל נאלצו להעניק סמכויות נרחבות לשליטי הטריטוריות ולדוכסים המקומיים. בסיס כוחם של הקיסרים תמיד היה בגרמניה ורכס האלפים עמד להם תמיד כמכשול מהותי למשילות אפקטיבית על צפון איטליה. גורם מורכב נוסף הייתה מדינת האפיפיור שכללה חלק ניכר ממרכז איטליה, שטח זה נשלט ע"י האפיפיור, שלדידו דרש לשמור על כח פוליטי ועצמאי.
התוצאה הייתה סכסוך בן מאות שנים בו ביקשו קיסריה של האמפריה הרומית הקדושה לשלוט על צפון איטליה ומרכזה, בעוד שהאפיפיור וערי המדינה האיטלקיות היו מעוניינים למזער את השליטה ככל האפשר.
כאן כדאי להזכיר, כי במאבק הכוחות הזה החל מן המאה ה-12, נטלו חלק שני פלגים פוליטיים מקומיים בטוסקנה ובצפון איטליה – הגואלפים והגיבלינים. הגואלפים תמכו בכוחו הפוליטי של האפיפיור ובעצמאותם של ערי המדינה, בעוד שהגיבלינים תמכו בקיסר האימפריה הרומית הקדושה.

 

 

הליגה הלומברדית
ב 1152 עולה לשלטון פרידריך ברברוסה ומנסה לחזק את אחיזתו בשטחיו האימפריאליים באיטליה שהוזנחו ע"י קודמיו. פרידריך פולש לצפון איטליה מספר פעמים ובמהלכן נלחם בערים המרדניות, מחריב את מילאנו ומפזר את תושביה לכל עבר. בין השנים 1164-1167 נרקמת ברית בין ערי לומברדיה וצפון איטליה המבקשים לקרוא תיגר על שאיפותיו האימפריאליסטיות של ברברוסה. נציגיהם של הערים נפגשים בכפר הלומברדי הקטן פונטידה ונשבעים כי חברות הברית תמנענה מלתקוף אחת את השניה, ותספקנה אחת לרעותה תמיכה צבאית ודיפלומטית.

 

 

קרב לניאנו
הליגה הלומברדית הייתה אבן נגף עבור פרידריך ברברוסה, שהתקשה לתמרן את ערי המדינה השונות אחת כנגד השנייה. לאחר מספר פלישות מוצלחות לצפונה של איטליה, פגשו פרידריך ואביריו בשנת 1176 את לוחמיה הנחושים של הליגה הלומברדית צפונית מערבית למילאנו בסמוך לנהר אולונה.
בקרב לניאנו העקוב מדם השתמשה מילאנו בעגלה מסורתית נהוגה בידי שוורים, שהייתה נפוצה בערי לומברדיה ונקראה "איל קרוצ'ו" (carroccio). עגלת המזבח המקודשת שנשאה את דגל העיר, שימשה בין היתר מעין מרכז פיקוד עבור הכוחות המילנזיים שמרביתם היו חיילי ח"יר. בחוד החנית ניצבו 900 לוחמים שנקראו "אבירי המוות" שנשבעו לנקום על חורבן עירם ולהגן על העגלה במחיר חייהם. ברברוסה הצליח להניס את חיל הפרשים ממילאנו, אך לא הצליח לשבור את חיילי החי"ר שניצבו סביב הקרוצ'ו. האגדה מספרת כי היה זה אלברטו דה ג'יוסאנו, מפקדם הנועז של "אבירי המוות" שהגן על העגלה בחרוף נפש מול מתקפת האבירים הגרמנים.
התפנית בקרב הגיעה עם שובם של הפרשים המילאנזיים מתוגברים בכח פרשים מברשיה שהנחילו תבוסה מרה לאביריו של פרדריק.
קרב לניאנו השפיע על ברברוסה והיווה ציון דרך במדינויותו על אדמת איטליה. פרידריך הבין כי אין ביכולתו לאכוף את מרותו על ערי לומברדיה וחתם בשנת 1183 על הסכם קונסטנץ בו נקבעה זכותם החופשית של הערים לבחור את פקידיהם ושופטיהם בעצמם.

 

 

איחודה של איטליה ויצירת זהות איטלקית משותפת
הדעה הרווחת בקרב ההיסטוריונים היא כי אלברטו דה ג'יוסאנו, הוא פרי דמיונם של כותבים מן המאה ה-14, אך אין חולק על כך כי דמותו הפכה לסמל חירות מפורסם בתרבותה של איטליה.
ב"שיר על קרב לניאנו" משבח המשורר הפטריוט ג'וזואה קרדוצ'י את ג'יוסאנו כסמל לאהבת המולדת ולמאבק על חירותה .
פסלו של ג'יוסאנו הוצב בעיר לניאנו במטרופולין של מילאנו בשנת 1900, ודמותו עיטרה את סמל בריגדת החי"ר שהייתה קרויה על שמו בצבא איטליה.

 

 

 

.
קרב לניאנו תופס מקום של כבוד בהסטוריה של איטליה ושימש אות ומופת עבור תנועת התחייה הלאומית "הריסורג'ימנטו" שצמחה בראשית המאה ה-19.
התלכדותם וגבורתם של ערי המדינה הלומברדיות תחת אותה מטרה, נתפסו כארוע מבשר ומעורר השראה בעיני קברניטי איחוד איטליה. באותה מידה, שבועתם של בני לומברדיה סימלה עבורם את שורשה העמוק של התשוקה האיטלקית להפוך לאומה עצמאית וגאה.
קרב לניאנו אף הצית את דמיונם של אמנים ומוזיקאים ושימש מושא ליצירות רבות:
ב 1829 פרסם ג'ובאני ברקט, המשורר האיטלקי הרומנטי פואמה על הקרב ההרואי, ושנתיים מאוחר יותר תאר אותו במכחולו הצייר והמדינאי האיטלקי מאסימו ד'אז'ליו.(ראו בתמונה לעיל).
בשנת 1849 עלתה לראשונה האופרה "קרב לניאנו" של ג'וזפה ורדי גדול מלחיני איטליה, ובסיומה הגיבור הגוסס לוחש בנשימתו האחרונה "איטליה ניצלה!".
למעלה מכך, בהמנון הלאומי האיטלקי הקרב הנועז מוזכר במילים:
"מהאלפים ועד סיציליה, קרב לניאנו בכל מקום הוא".

 

האופרה "קרב לניאנו" של ג'וזפה ורדי

 

 

אלברטו דה ג'יוסאנו גיבור הליגה הצפונית
באופן די מפתיע, קרב לניאנו ואלברטו דה ג'יוסאנו נתפסים באופן שונה בתכלית בקרב המפלגה הבדלנית פדרליסטית "הליגה הצפונית". ה"לגה נורד" מפרשת מחדש את ההיסטוריה האיטלקית מנקודת ראות פדאנית ורואה באיחוד איטליה סיפוח שטחים מלאכותי. מבחינתה הדבר האמיתי הוא פדאניה (המדינה האוטונומית העתידית שברצונם להקים) וכל קשר בינם לבין תושבי רומא והדרום פיקטיבי לחלוטין.
אגב, מבחינה הסטורית המונח פדאניה מגיע מלטינית ומתייחס לאזור סביב נהר הפו.
מטרתה של ה"לגה נורד" כפי שמעיד שמה, הוא להגן על תושבי הצפון כנגד גלי המהגרים והממשלה הלאומית המושחתת אותה היא מכנה "רומא לדרונה" השודדת.
מכל מקום, עבור חסידיה של המפלגה, גדלותה ומאבקה של הליגה הלומברדית אינם מצטיירים כמאפיין לאיחוד לאומי כלל איטלקי, אלא צפוני גרידא. אומץ ליבם של ערי לומברדיה כפי שבא לידי בטוי בקרב לניאנו, מדגיש את עליונותם של בני הצפון על תושביו של הדרום הנחות ומשקף את הפטריוטיזם המקומי.

 

 

אלברטו דה ג'יוסאנו הוא הסמל הכי מזוהה עם מפלגת הליגה הצפונית, בעיקר בולטת דמותו על כרזות תעמולת הבחירות שמוציאה הליגה. בשנת 2009 יצר הבמאי רנצו מרטינלי את הסרט "ברברוסה" בהשקעה ניכרת ובעידודה ותמיכתה של הלגה נורד. התסריט המחיש את נצחונה של הליגה הלומברדית וגבורתו ההרואית של דה ג'יוסאנו שאת דמותו גילם אגב השחקן והדוגמן הישראלי רז דגן.

 

הצצה לסרט ברברוסה של רנזו מרטינלי

 

דמותו של ג'יוסאנו אינה הפרט היחידי מקרב לניאנו המשמש באיקונוגרפית התעמולה של הליגה נורד. כנויה של הליגה הוא איל קרוצ'ו, כשמה של עגלת המזבח שנשאה על נס את סמל העיר ועליה הגנו ג'יוסאנו וחבריו בחרוף נפש. העגלה משוחזרת ברוב פאר והדר בפאליו של לניאנו, המתרחש מידי שנה ביום ראשון האחרון של חודש מאי, תזכורת לנצחון הגדול על פרידריך ברברוסה ב 29 למאי 1167.

 

 

פסטיבל אחר בהפקת הליגה הצפונית מתקיים מידי שנה על אחו ירוק בסמוך לכביש המדינה 342.
בארוע רב משתתפים נושאים חסידי המפלגה את שבועת הפונטידה (Giuramento di Pontida) בהישבעם אמונים ל"רפובליקה הפדרלית של פדאניה". תזכורת לאותה שבועה שנשאו ערי לומברדיה בפונטידה בשנת 1167. בטקס מניפים תומכי המפלגה את הדגל לרקע ההמנון הפדאני: מקהלת העבדים העבריים של ג'וזפה ורדי מתוך האופרה "נאבוקו".